כ"א בכסלו תשע"ו, 3.12.2016
גיליון מס' 486
פרשת וישב
שיימינג ולשון הרע
מאת הרב ירון בן דוד, בארות יצחק
בזמן
האחרון התוודענו למושג שיימינג. הכוונה לפרסום שלילי אשר תופס תאוצה גדולה ברשת, וניתן
למצוא אותו שווה-ערך להוקעת אדם בכיכר העיר. מצד אחד יש שרואים בכך סימן ברכה, כיוון
שזה נותן כח בידי נפגעים שהם חלשים מכדי להתגונן בעזרת המערכת המשפטית או
התקשורתית, להגן על עצמם מפני פגיעה. מאידך יש בכך סכנה גדולה שעלולה לגרום עוול
גדול מאוד, וכמובן שיש להחיל על זה באופן חריף מאוד, את כל כללי הלכות לשון הרע.
אשת
פוטיפר לא היתה אשה חלשה. סביר להניח שאם הייתה נפגעת ע"י יוסף היא היתה
יכולה להשתמש במערכת המשפט המצרית, שהיתה, מן הסתם, מוציאה את יוסף להורג. אבל,
ביודעה שאולי במערכת המשפטית עלולים לשמוע גם את גרסתו של יוסף, ואולי הוא אף
ישכנע אותם שהוא צודק, בחרה להתלונן עליו ב'רשת החברתית' במקום להשתמש במערכת
המשפט.
וישנו
סיפור נוסף אך הפוך בפרשתנו: אל מול סיפורה של אשת פוטיפר – בסיפורם של תמר ויהודה
תמר היא אשה חלשה, שיהודה מעגן אותה כבר תקופה ארוכה. בעזרת תרגיל מחוכם היא מצליחה
לגרום לכך שיהודה עצמו ייבם אותה ללא ידיעתו. אבל כאשר יהודה שומע שהרתה, הוא
אפילו לא קורא לה לבדיקה ואינו שומע את גרסתה, אלא ממהר לחרוץ את דינה: "הוֹצִיאוּהָ
וְתִשָּׂרֵף". והיא, למרות העוול הגדול שנעשה לה פעמיים, ולמרות שהייתה בסכנת
חיים מיידית, בחרה שלא לבזות את יהודה ברבים, אלא רק לרמוז לו: "לְאִישׁ
אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה". בכך היא מאפשרת לו לבחור האם להודות או
לא.
על
כך אמרו חז"ל: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם
שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן? – מתמר" (ברכות מג,
ב).
שתי הנשים בפרשתנו – תמר ואשת פוטיפר, מלמדות אותנו
פרק חשוב בכח ההרסני שיכול להיות לפרסום ברבים – הן ב'כיכר העיר' והן ברשת
החברתית, ובזהירות הרבה שיש לנקוט בה כדי שלא לבזות אדם אחר.
