|
דבר העורכת
שלום לכם,
"כלניות אדמדמות אדמוניות"
כתב נתן אלתרמן לשושנה דמארי, שהלכה לעולמה לפני שנה, בשיר שהפך למזוהה אתה ביותר. וכעת אנחנו בעונת הכלניות והארץ צבועה באדום האדמדם הזה.
"משנכנס אדר", אנחנו מזמררים, "מרבין בשמחה". אך חודש אדר יחד עם השמחה מביא עמו זכרונות של עצב וקושי (ונזכיר את עמלק והמן זרעו, ומן העת החדשה את נפילת תל חי).
כפילות אנו מוצאים גם במסכות שיש ואנחנו עוטים על עצמנו בפורים. המסכה, תפקיד כפול לה; היא מסווה את זהותנו המקורית/יומיומית ובו בזמן מעניקה לנו ישות חדשה, תפקיד חדש או הוויה שונה.
המסכה משחקת בין הגלוי לנסתר. מצד אחד היא מסתירה את פני הלובש אותה, אך בו בזמן יכולה לגלות לנו את צפונות לבו; את רצונו בכח, עצמה או יופי.
גם הכלניות האדמדמות, הפרח האהוב ביותר על אנשי הארץ הזו (על פי סקר של החברה להגנת הטבע), מגלות בשירו של אלתרמן את יפי עליהם ומפזרות רמזי החיילים הבריטים, חיילי המנדט שהיו מוצבים בארץ וגם בהם נלחמו אנשי היישוב והמחתרות.
מעט מרמזי אדר הגיעו לגיליון; בקו המשווה – 'אין לכם מושג' – על מושגים ש'זר לא יבין' - מהם המושגים האופייניים לכל מקום אם לא מסכה המסתירה-מגלה משהו מהווי הקיבוץ הפרטי? עוד על גילוי המוסתר בקהילה הקיבוצית בספר שסוקרת רבקה שאול ב'על המדף'.
צד הגילוי נמצא גם בכתבה 'פינת דובנוב' – כתבה שהחלה בבירור מיהו דובנוב, שברחוב על שמו שוכנים משרדי הקיבוץ הדתי והמשיכה בגילוי תכתובת בין ההיסטוריון שמעון דובנוב לפרופסור יעקב נחום הלוי אפשטיין – אביו של חיים אפשטיין חבר קיבוץ סעד.
ולצד אדום הכלניות הצבנו גם 'אור ירוק' – על הלכות חדשות וזהירות בדרכים.
חודש טוב ושמח,
גילה ו. קפלן
|
|
