|
סמינר,קיבוץ, "מעלה עובש"?
סיכום שבוע סמינר קיבוץ וראיון עם נציגיו - תיכון יבנה
נחמיה רפל - מנהל בית הספר
צריך להיות ממוקדים, להחליט על יעדים ולשאוף אליהם. קל לשקוע ביומיום ולא להגיע אליהם.
כשאנשים שותפים יותר - הם נעשים אכפתיים יותר.
השנה, ולא בפעם הראשונה, התעורר דיון בישיבת המחנכים: האם הכותרת "סמינר קיבוץ" עדיין בתוקף כאשר מסביבנו ובתוכנו רוב הקיבוצים "מתחדשים"? האם עדיין נכון לחנך את התלמידים לחיי שותפות ושוויון במובנם הקלאסי? לקבלת החלטות באסיפת חברים?
חשוב לציין, שהדיון התקיים בחדר המורים. תלמידי י"ב כלל לא עסקו בשאלה. עבורם, וע"פ מיטב המסורת הבית-ספרית, היציאה ל"סמינר קיבוץ" היא אחד משיאי תקופת הלימודים בתיכון, והם נרתמים במלוא אונם ומרצם לעבודה הקשה הכרוכה ב"הקמת" קיבוץ. הם רוצים ללמוד על מהות ייחודם, לחוות את היחד, להוכיח את איכותם, להראות את יכולתם בהשגת פרנסה ובבניית הבית, ואף לקבל את מרותם של חבריהם "נבחרי הציבור".
ואכן:לפני שלושה שבועות לאחר אסיפות ודיונים ולאחר שפעם אחרי פעם ניסו מחנכים ומדריכים להוריד אותם מהעניין ולא נשברה רוחם, יצאו הי"בניקים שלנו, חמושים בהרבה מוטיבציה ואידיאלים, לעבר קיבוץ מירב שעל הר הגלבוע, להקים קיבוץ משלהם, ושמו בישראל: "מעלה עובש".
בעמדות המפתח כיכבו דורון כהן (קבוצת יבנה) - כמרכז משק, נעמי חיות (קבוצת יבנה) - מזכירת פנים, עדי גיל (מרכז שפירא) – אקונומית וגל בכר (בני דרום) – סדרן עבודה.
נפגשנו עם נעמי ודורון, ושאלנו אותם מה הם לקחו משם, מה הם למדו, ומה יש להם להגיד על המצב פה בקבוצת יבנה?
אנחנו מקיימים את הסמינר כבר שנים רבות, ובכל זאת אין לו "משבצת" מתוכננת מראש בלוח הפעילות השנתי של ביה"ס. דהיינו, הוא אינו מונחת מלמעלה, אלא הוא פרי רצון מלמטה. הנהלת ביה"ס וצוות המחנכים מסייעים למאמץ האדיר ותומכים, אך התלמידים צריכים ליזום – כל שנה מחדש – את היציאה לסמינר, ורק לאחר בקשתם והוכחת רצינותם נקבע המועד לסמינר.
מהו "סמינר קיבוץ" ומה הן מטרותיו?
מדובר על משחק סימולציה ענק, שבמהלכו לומדים התלמידים על ערכי הקיבוץ ודנים על השינויים החלים באורחות החיים בקיבוצים. במשך כחודשיים לפני "העליה על הקרקע" שומעים התלמידים מורים ובעלי תפקידים מהקיבוצים המשוחחים איתם על: כלל ופרט בקבוצה; מעורבות החברה הקיבוצית בחברה הישראלית; סוציאליזם ויהדות; שיתוף ושוויון; ערך העבודה, ועוד נושאים "כבדים" מארון הערכים של התנועה הקיבוצית. הנושאים מועברים ע"י חברי קיבוצים החיים אותם, ומתמודדים עם הצורך בהכנסת שינויים ובאופן מימושם. מכאן, וגם מהשוֹנוּת בין הקיבוצים מהם מגיעים התלמידים, העניין הרב המצוי בשיחות המקדימות את היציאה לשטח.
מהחלק התיאורטי עוברים אל החלק המעשי, שראשיתו בבחירת בעלי תפקידים. בסדנאות ובקבוצות עבודה מוגדרים תפקידי מזכיר הקיבוץ, מרכז המשק, סדרן עבודה, אקונום, הועדה לענייני דת, ועדת תרבות וכו', ובהתאם להגדרות מעריכים התלמידים את התאמתם לתפקיד, ומציעים את עצמם לבחירה. התוצאות מעניינות בעיקר בגלל שאינן משקפות את מקום הולדתו וחייו של המועמד, אלא את הערכת חבריו ליכולתו. כך, למשל, נבחרה בת מאחד המושבים לתפקיד מרכז המשק הקיבוצי, ובן מהעיירה שדרות ליו"ר אספת החברים. שניהם, דרך אגב, עשו את תפקידם בהצלחה עצומה!
לאחר שנבחרו בעלי התפקידים, עוברים להכנות המעשיות: איתור מקום להקמת הקיבוץ; חיפוש מקומות עבודה לכל חברי הקיבוץ; בניית תקציב מאוזן; הכנת תוכנית תרבותית לערבים; הכנת נושאים לדיון באסיפות וכו'. את ההכנות מלווה צוות המחנכים והמדריכים.
מה זה "מעלה עובש"? קיבוץ!
מה משמעות השם? "שם שכמעט כולם התלהבו ממנו. אנחנו לא". אחד ההורים אמר שזאת מטפורה יפה לאידיאל הקיבוצים בשנים האחרונות. מכיוון שלא הספיקו לדון בשם במהלך אסיפת החברים נשאר השם הזה.
לאחר מספר גיחות הכנה, ומספר שעות של עבודת חלוץ, מגיעים לקראת ערב כל התלמידים לנקודה החדשה. פורקים את הציוד מהאוטובוסים, ומתייצבים לטכס עלייה על הקרקע. הטכס מכניס את כולם להכרה שאנחנו עוסקים בדבר האמיתי. כשכולם עומדים במסדר מסביב לדגל הלאום נערך הטכס, ובו: קריאת שם לקיבוץ, הדלקת כתובת אש, דברי מזכיר התנועה ואורחים נוספים, קטעי שירה, דבר מזכיר הקיבוץ החדש, ובסוף – שירת "התקווה". הכל במלוא הרצינות, ועם מלוא המחוייבות. הערב נמשך בארוחה חגיגית, באסיפת חברים ראשונה, ובריקודים עד אור הבוקר …
שלושת הימים הבאים הם "ימים שגרתיים", ימים אופייניים לקיבוץ: עבודה בבוקר, ופעילות חברתית ותרבותית בערב. קשה לתאר במילים ספורות את ההתגייסות של כולם: אין מי שלא קם בזמן לתפילה ולעבודה; אין מי שלא שואף לעבוד ואין מי שנשאר במאהל; באסיפת החברים מתנהל דיון כאשר כל אחד מצביע כדי לקבל רשות דיבור, ומכבד את זכותו של רעהו לומר דבריו עד תום; בארוחה משבחים כולם את צוות המטבח, ולא קמים מהשולחן לפני שאחד החברים אומר "דברי תורה", ובסיומה נותנים חברי המזכירות הנחיות להמשך הפעילות. המחנכים – מיותרים לחלוטין, ונוכחותם מחוייבת רק מטעמי בטיחות ובטחון.
מה הסוד של קיבוץ טוב בעיניכם? "דרך ארץ קדמה לתורה- שלא יורדים אחד על השני, שיש כבוד. שכל אחד עושה קצת יותר ממה שהוא צריך.
הידברות- כל הזמן! זה הדבר הכי חשוב שיש!"
מה הייתם עושים אחרת? " נותנים יותר זמן לפעילות חברתית. הייתה ועדת תרבות שהשקיעה והכינה לכל ערב פעילות, אבל בגלל העבודה הקשה ובגלל שכל יום גם הייתה אסיפה, החבר'ה היו גמורים".
"היינו נותנים יותר אחריות לאנשים. מחלקים את העבודה, כשאנשים שותפים יותר - הם נעשים אכפתיים יותר".
"הדבר הקשה היה שסך הכל אתה בדיוק כמו האחרים. ולכן אתה צריך לדבר כל הזמן בגובה העיניים, למרות שהכי קל זה פשוט להמטיר פקודות. צריך להיות מאוד רגישים כל הזמן. אין ספק שירדו לנו מהעסק הזה כמה שנים טובות מהחיים"
שיאו של הסמינר זו השבת. התלמידים בונים לעצמם את השבת מתחילתה ועד סופה. מהתפריט ועד השיעורים. הם נותנים רשות – או לא נותנים רשות – למבקשים להיעדר מהשבת בגלל אילוצים משפחתיים, או למבקשים להצטרף רק לשבת. הם מקשטים ומנקים, הם מזמינים אורחים להעביר שיחות, והם נהנים מפרי עבודתם, כמאמר הפתגם: "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת".
איך זה לחזור הביתה אחרי שבוע כזה? "כיף, הקלה. מקבלים פרופורציות. לדוגמא - כשעובדים בענפים יודעים כמה כל שעת עבודה שווה, ומה אפשר לעשות בכסף שמרוויחים לטובת הקיבוץ. רואים את הבזבזנות והכמויות שלא תמיד צריך אותם. אצלנו בקיבוץ אכלנו טוב - אבל הכל היה במידה".
"אנחנו עשינו את הכל בקטן ולקחנו את זה כמשחק, מדהים לחזור לפה ולראות איך הכל עובד כמו מפעל אחד גדול, ולהבין שאלו בעצם החיים פה".
מה זה נתן לכם לחיים? "מדהים לראות את עצמך במצבי לחץ. לראות איך אתה מתמודד עם אחריות כזאת גדולה ועם הדילמות הנוצרות בסיטואציה שכזאת. לדוגמא - אחת הבנות הייתה צריכה לחזור במוצ"ש מהגלבוע לקיבוץ שלה, ולא היה מי שייקח אותה. אז היא אמרה שהיא תתפוס טרמפים. בחיים לא חשבנו שנרגיש ככה, אבל האחריות על מה יקרה לה גרמה להרבה דפיקות לב".
איך התנהלו האסיפות? " החבר'ה נכנסו לזה. היו ממש דיונים רציניים, הייתה הרגשה שכל אחד יכול לקום ולהגיד את דעתו, והחבר'ה יכבדו אותה, וזה לא יגרור תגובות של ציניות מאחרים".
סיומו של השבוע בשבת "שהייתה השיא" בשבילם. "סופסוף אנשים הבינו את המשמעות האמיתית של השבת. אחרי שקמים כל בוקר ב- 5:00 ואוכלים ארוחה חטופה, הקימה ב- 8:00 וסעודת שבת נראים כגן עדן. סופסוף היה זמן להיות פשוט ביחד".
מה לדעתכם צריך לשנות ביבנה? "צריך ליעל קצת את עניין העבודה, למרות שזה קשה כי המערכת מאוד משומנת". " להיות יותר נחמדים אחד לשני".
אחרי שבוע שכזה נראה לכם שישי סיכוי לרעיון הקיבוצי? כן ולא, הרבה חבר'ה אמרו שהיה מאוד נחמד ונעים - אבל רק לארבעה ימים. נהנינו מזה בתור משחק. כל עניין השיתופיות בכל ושעל כל דבר צריך לשאול ולבקש קצת מעיק ..."
"הרעיון של הקיבוץ הוא פנטזיה אחת גדולה. פעם אנשים עשו זאת באמת מאידיאלים, היום ביבנה אנחנו שורדים את זה בגלל הכסף, אבל אנחנו ניפול בגלל העניין החברתי".
ומה עם ההפרטה? לא רוצים שתהיה, אבל אי אפשר לברוח מזה. בסופו של דבר תהיה ואולי יהיה דבר טוב, אבל עצם העניין הוא שלילי. זה אומר שלא הצלחנו בדרכנו, שהלכו האידיאלים.
זה מפחיד, אנחנו רואים מה קרה בקיבוצים האחרים. מהפרטה אי אפשר לצאת כמו שצריך בתחום החברתי, וחוץ מזה גאוותה של יבנה תרד לטמיון. מדאיג אותנו מה יהיה אחריה.
כואב לראות איך כשפתאום הכסף נכנס לכיס האישי שלך אז אתה לוקח את הדברים יותר ברצינות ..."
בסופו של דבר החבר'ה מרגישים שאצלם בקיבוץ כולם נתנו לפי יכולתם. האם כולם קיבלו על פי צרכיהם? "כן, כן, אולי קצת פחות מזה. צרכים מינימאליים, אבל בזכות האידיאלים הם הסכימו אפילו להתקלח במים קרים ..."
ומה יש לכם להגיד לבעלי התפקידים ביבנה?
דבר ראשון: קטונו, ועכשיו אנחנו מאוד מעריכים את תפקודכם אבל ...
למרכז המשק - "צריך ליצור אנרגיה והתרגשות סביב עניין העבודה, צריך לתת לאנשים להתפתח בתחום שבו טובים - שיבנו ויצליחו".
למזכירים – "שזה תפקיד מאוד קשה, צריך להיות ממוקדים, להחליט על יעדים ולשאוף אליהם. קל לשקוע ביומיום ולא להגיע אליהם. שתמצאו קצת זמן לעצמכם. בשבילנו זה היה משחק לכמה ימים - ידענו שעוד רגע זה נגמר ...
לא לשכוח שאתה בנאדם ואין באפשרותך לפתור את הכל. בשבת היה כיף להיות כאחד האדם".
משפט לסיום: נעמי: "היה ממש כיף, משחק נחמד. ותודה לנחמיה שהאמין בנו ואיפשר".
דורון:" אם עד עכשיו הקיבוץ שלנו עומד על רגליו, זה אומר משהו עלינו, יש לנו במה להתגאות- כל הכבוד ושאסור להשקיע במפעל לנרות".
ראיינה, התרשמה ורשמה: חיה לנג
לא נאריך בתיאור מפורט של כל הפעילות בימי הסמינר, ונסתפק בהערה לסיום: על איכותו החינוכית של הסמינר תעיד לא רק עוצמת החוויה במהלכו, אלא גם הפעילות הענֵפה – לימודית, חברתית, חינוכית – הנמשכת בעקבותיו.
מה הסיפוק הכי גדול? " כל יום שעבר בשלום, ושהחברה נהנים"
|
