|
"מלכוד שיח הצניעות"·
הרהורים אודות שיח הצניעות במחוזותינו ובעקבות סיפור תלמודי אחד.*
ד"ר גילי זיוון
האם העמדת סייגים והחמרות מביאה לחברה צנועה יותר?
מדוע שיח הצניעות ברחוב הדתי הוא כמעט תמיד חד כיווני?
כלומר, הגברים מבקשים מהנשים להתכסות
והנשים מצידן מקפידות לכסות כל מה שניתן לכסות
גילי זיון מהרהרת על צניעות והתאפקות
אני מבקשת בדברי כאן להרהר בקול בשיח הצניעות ההולך ומתפשט במקומותינו ולהציב חלק מן השאלות שהוא מעורר. כמות הספרים בנושא צניעות שיוצאת לאור במרחבי העולם הציוני-דתי לאחרונה, ריבוי השיעורים והשיחות שמקבלים ילדינו, בעיקר בנותינו, וצמיחתם של אתרי אינטרנט בנושא מעידה על התעניינות הולכת וגוברת בנושא. אכן, לא קשה להסביר את התרחבותו של שיח הצניעות הציוני-דתי ואת ההחמרות בגדרי צניעות המתקבלות חדשות לבקרים. נוכח העולם הסובב אותנו בו החשיפה איננה יודעת גבולות אך טבעי הוא כי תקום תנועת נגד שתבקש לכסות כל טפח ולהגביר את המודעות לעולמו הפנימי של האדם כמענה למרכזיותו של הגוף בחברה הישראלית הסובבת אותנו. "אל מול האתוס המערבי המשחית והמושחת, הנראה כמעוניין רק בערטול הנשים להנאת הגברים, נתפס מעשה ההתכסות העצמית כחתרנות – התגשמות של כוח נשי וגאווה יהודית" , מסבירה טובה הרטמן במאמרה 'כיסוי וגילוי באשה'.
צניעות השיח
עם כל ההבנה להרחבת שיח הצניעות אני מבקשת להעמיד על סדר יומנו כמה שאלות:
האם העיסוק הרב בנושאי צניעות אכן משחרר את העוסקים בו מן הפיתוי המיני או להפך?
האם העמדת סייגים והחמרות בנושא אמנם מביאה לחברה צנועה יותר או שמא מתחת להקפדות אלו מצוי סב-טקסט מיני המעצים את תפישת האישה כאובייקט מיני?
ועוד יש לשאול: מדוע שיח הצניעות ברחוב הדתי הוא כמעט תמיד חד כיווני? כלומר, הגברים מבקשים מהנשים להתכסות עוד ועוד כדי שלא יפלו ברשתם של הרהורי עברה, והנשים מצידן מאמצות תפיסה זו ומקפידות לכסות כל מה שניתן לכסות כדי למנוע כל מכשול בפני עיוור? ראו למשל את השורות הבאות מתוך אתר אינטרנט אקראי שמצאתי מבין מאות העוסקים בצניעות: "חובת האישה להיות צנועה וזהירה ביותר שלא יכשלו בה בני אדם [בני אדם = גברים, כמובן – ג.ז.]. כי המסתכלים אפילו רק בפניה או בידיה נקראים רשעים ויורדים לגיהנום והיא תיענש בכל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם..." (מתוך תימנינט).
מרפק החברה
במשך שנים רבות השתבחתי בלבי וחשבתי לעצמי כי בקהילות הקיבוץ הדתי קיים איזון "בריא" בנושא הצניעות וכי אצלנו יש אוירה של צניעות וחוסר ראוותנות בנושא. ההתנהלות, במערכות פורמאליות ובלתי פורמאליות נעשית בטבעיות של חברה שרגילה בחיים מעורבים ו"לא עושה עניין" מהשתתפות נשים בוועדות, בטיולים, במופעים תרבותיים וכיו"ב. הקודים בקהילות הקיבוץ הדתי מקדשים מעל כל ספק את הנאמנות הזוגית במשפחה ומיעוט המקרים יוצאי הדופן יוכיחו. תמיד התגאיתי כי אצלנו, הנשים ("החברות") הן קודם כל שותפות להוויה הקהילתית, לוקחות אחריות, פועלות ותורמות בכוח אישיותן לחברה בה הן חיות. נשים אינן נחשבות לאובייקטים מיניים שיש להסתירן, לכסותן ללא הרף ולהיזהר מפריצותן. כל אישה היא בראש וראשונה אישיות בפני עצמה (סובייקט ולא אובייקט) והיא נמדדת על פי מעשיה ודבריה. ומן הצד השני, גברים הם בראש וראשונה חברים למסע הקהילתי, שניתן לסמוך עליהם כידידים ושותפים. אני מעריכה את חברי הגברים כבעלי שליטה עצמית, כאנשים הרוכשים כבוד לזולת בין אם הוא גבר ובין אם זו אישה.
בשנים האחרונות נכנס משב חדש לרחובה של קהילתי, ודומה כי אין הדברים ייחודיים לקהילת קיבוץ סעד אלא חודרים בצורה כזו או אחרת לכל קהילות הקיבוץ הדתי.
אביא מספר דוגמאות: מסתבר כי הלכות צניעות לא מאפשרות טיולים משותפים לבנים ובנות בגיל תיכון אם יש בהם כניסה למקורות מים.
בהופעות תרבותיות יש היוצאים כאשר אישה פוצחת בשירה ובנותינו זוכות לשיחות בנושא צניעות, בימי עיון וסמינרים יותר מכל אלו שזכיתי להם אני בכל ימי חלדי.
כל אלו אינן אלא דוגמאות בודדות לתופעה שהולכת ומתחזקת זה מספר עשורים בקהילות רבות בציונות הדתית ועתה חודרת גם לקהלנו.
הרשו לי לשאול: האם האובססיה הצניעותית הזו לא מביאה להישגים הפוכים? האם שיח הלכתי המתעסק ללא הרף במרפק הנערה, בברך ובקרסול – איננו בלתי צנוע בעליל? האם אין אנו נופלים בדיוק בפח שביקשנו לברוח ממנו? האם אין אנחנו רואים באישה אובייקט מיני בלבד בדיוק כמו שהתרבות המערבית נגדה בקשנו לצאת עושה? בהקצנה ניתן לומר, כי בשני הקצוות (החילוני-מערבי והדתי "המתחרד") לא ניתן לברוח "מפני הסקסואליזציה המקיפה את גופן של נשים" (הרטמן, שם). אם המבט החודר "הגבר המערבי" מפשיט את האישה ללא הרף, הרי שהמבט החודר של "הגבר הדתי" מלביש ומכסה אותה ללא הרף. שניהם מדברים ללא הפסקה על גוף האישה ושניהם מדגישים את מיניותה.
"דיון כל כך בוטה ובלתי פוסק על החובה לכסות את גוף האישה", טוענת הרטמן, "כולל בעצמו סוג של חוסר צניעות קדחני, שבהחלט עלול להיות סימפטום של אותה בעיה שעמה הוא אמור להתמודד" (שם).
חירות מהי?
בשיעור שהעברתי בכנס "כל כבודה" החמישי בחרתי לעסוק במלכוד שיח הצניעות על ידי עיון בסיפור תלמודי (בבלי, קידושין, דף פא ע"ב) נועז העוסק באובססיה של הימנעות ממיניות, כשבסופו של סיפור מסתבר כי האובססיה האנטי-מינית מביאה את גיבור הסיפור ליפול בקלות מדהימה לזרועותיה של הפרוצה הראשונה המופיעה בפניו:
"רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה, הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי? יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה: מאן את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא, תבעה, אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה: אנא הואי. [לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני[ , אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני.
תרגום לעברית:
רבי חייא בר אשי היה רגיל כל פעם שהיה נופל על פניו (בסוף התפילה כדי לומר את בקשותיו האישיות) היה אומר: "הרחמן יצילנו מיצר הרע". יום אחד שמעה אותו אשתו. אמרה: "והרי כמה שנים הוא פרוש ממני? מה טעם הוא אומר כך?".
יום אחד היה לומד בגינה, קישטה (האישה) את עצמה וחלפה ושבה וחלפה לפניו. אמר לה: "מי את?" אמרה לו: "אני חרותא (כנראה הוא שמה של זונה ידועה) חזרתי היום". תבעה (לשון חז"ל ליחסי מין מנוכרים). אמרה לו: "לך הבא לי את הרימון שבראש העץ". קפץ, והביא לה (את הרימון).
כאשר בא (רבי חייא) לביתו הייתה אשתו מסיקה את התנור, עלה וישב לו בתוכו. אמרה לו: "מדוע כל זה?", אמר לה: "כך וכך היה המעשה". אמרה לו: "אני הייתי (אותה אישה)". [לא שם לבו אל דבריה, עד שנתנה לו סימנים]. אמר לה: "אני מכל מקום לאיסור התכוונתי".
מתברר כי בתוך תוכו מדחיק רבי חייא פחד גדול מיצר המין, הוא רואה בו כוח שלילי שיש להיאבק בו, ומבקש להיות "קדוש" שאין יצר שפל כמו זה שולט בו. ר' חייא פרוש מאשתו ובתפילתו האישית לאחר תפילת העמידה הוא מתחנן מידי יום ביומו "הרחמן יצילנו מיצר הרע". אשת ר' חייא שומעת את הדברים ומחליטה לפעול. האם משום שנפגעה מן הדברים ששמעה? חשדה בתשוקתו לאחרת? או שמא כעסה על שהוא רואה בקשר אתה (עם אשתו שהוא חייב על פי ההלכה בעונתה) את כניעתו ל"יצר רע"? על כל פנים, מסתבר כי הוא רחק ממנה משום שראה אותה כפיתוי ואת יצר המין כרע. כדי לראות עד כמה חזק בעלה בעמדתו זו, או כדי להוכיח לו כמה טיפשי הנדר שקיבל על עצמו ועד כמה אין הוא יכול (ואף איננו צריך) להתעלם מתשוקות הגוף, היא מעמידה אותו בניסיון ומתחפשת לזונה ועוברת לידו בעודו שקוע בלימוד תורה בגינת ביתו . מסתבר כי לימוד התורה איננו מסייע בידו והוא תובע את האישה ומקיים אתה יחסים בו במקום ואף מקפץ כנער אל ראש העץ כדי להביא לה רימון, פרי שיש עמו קונוטציות ארוטיות, פרי שישמש מאוחר יותר כהוכחה שתציג האישה כי היא הייתה זו שעמה שכב. ייסורי נפשו של רבי חייא גדולים הם. גם אם מבחינה פורמאלית לא היה כל חטא בעניין שהרי שכב עם אשתו שלו, כוונת לבו הייתה לשכב עם פרוצה. לא רק שתפילותיו לא נתקבלו אלא שהוא נפל בפיתויה של אישה זרה ואסורה. להתחפשותה של האישה נודע כאן אפוא לא רק תפקיד של פיתוי אלא גם תפקיד של חשיפת חולשותיו האנושיות של רבי חייא. בבושתו הרבה מבקש רבי חייא להמית עצמו באש תאוותו, הוא לא מסוגל לסלוח לעצמו על "נפילתו" גם כשזו התבררה כמעשה מכוון של אשתו שביקשה בדרך זו להחזירו לחיקה וללמדו כמה אמיתות על מקומם של יחסים מיניים בין בני זוג.
רבות יש לומר על סיפור ר' חייא וחרותא, אך כאן בהקשר הספציפי שלנו אני מבקשת להתעלם מכלל היבטיו (סוגיית התקשורת הלקויה בין איש לאשתו, שאלת מקומה של הכוונה בעשיית חטא או מצווה ועוד) ולהתמקד בסוגיית ההתנזרות האובססיבית שמגלם רבי חייא. אפשר אולי לומר כי מי שבורח מן המין ומן המיניות סופו שיסתבך ברשת שטמן לעצמו ו"ייפול" בתוך רשת תאוותו. תפילתו היומיומית של רבי חייא מעידה על המחשבות הטורדות אותו ללא הרף ועל צרכיו הגופניים והנפשיים מהם הוא מבקש להתעלם ללא הצלחה.
ישי רוזן צבי מציע לקרוא את הסיפור בכיוון זה ואומר: "אולי הפרישות והפריצות ... אינן רחוקות כל כך. שמא רבי חייא הגיע למעשהו לא למרות פרישותו אלא דווקא בגללה ... היצר שדימינו לראות משתולל למרות הפיקוח וההרחקות, משתולל דווקא בגללם. הסוגיה יצרה יצר שלית אתר פנוי ממנו, והנכיחה אותו בכל מקום. רבי חייא בסיפורנו מנסה להתרחק מן הרע ככל שיוכל, אך למעשה הוא מתעסק בו כל הזמן. יומיום בתפילתו הוא נובר בו מחדש. החסיד הפרוש מתגלה כמתעסק אובססיבי במיניות שהוא מדכא, ולכן גם קופץ על ההזדמנות הראשונה שבאה לקראתו" .
צניעות הליכות
אחזור לדברים שבהם פתחתי: סיפורו של רבי חייא מדגיש עד כמה אין העיסוק האובססיבי בהתנזרות מחיי מין, או בצניעות גופה של האישה מונע את נפילתו של ה"צדיק". ההפך הוא הנכון.
אדמיאל קוסמן מסכם את הסיפור התלמודי ומדבר על לקחו:
"אל תהי צדיק הרבה" ... מסתבר שאותה פסבדו-צדיקות הפכה לבסוף לרשעות, שהרי ריכוז עצמי זה ב"הישגים הדתיים" של רבי חייא הוא שגרם כי התרחק מאשתו .... ואולי אף הרס את המשפחה לא רק באופן רוחני אלא גם באיום הפיסי החמור של התאבדות" .
שמא גם אנחנו צריכים להיזהר מהרוחות החדשות הנושבות בקהילותינו ולהשכיל למצוא את האיזון בין פריצות לפרישות, בין שמירה על הלכות צניעות לבין עיסוק אובססיבי בנושא זה והעמדת כל חיינו הדתיים על יסוד זה?
"הצנע לכת עם ה' אלקיך" – אולי כדאי לזכור כי הפסוק במיכה (ו, 8) מתחיל במילים: "הגיד לך אדם מה-טוב ומה-ה' דורש ממך כי אם-עשות משפט ואהבת חסד...", אז הבה לא ניתן ליסוד אחד להאפיל על מרכיבים מרכזיים נוספים כמו עשיית משפט ואהבת חסד. הבה נזכור כי הפסוק מדבר על צניעות עם אלוקים וזו איננה מתמצת רק ב צניעות בלבוש אלא מהווה דרישה מקיפה הרבה יותר לכנות דתית, לאורח חיים שאין בו יוהרה וצביעות.
סעד
___________________
· בעקבות השיעור שניתן בכנס "כל כבודה" החמישי בטירת צבי - ט"ז אדר תשס"ח/ 23.3.08
1. 'דעות' תשס"ד (גיליון 17)
2. בנוסח כתב יד מנכן חסר המשפט שבין הסוגריים המרובעים
3. הדמיון לסיפור תמר ויהודה בולט כאן ביותר. בשני הסיפורים האישה מתחפשת כדי לחשוף אמת מוסרית בפני הגבר. בשני המקרים אין היא יכולה לפנות אליו ישירות ולכן מלמדת אותו "לקח" דרך מעשה. גם נתינת הרימון כסימנים לכך שרבי חייא היה עם חרותא (הלא היא אשתו) דומה ללקיחת הסימנים המזהים מיהודה על ידי תמר, כדי שתוכל להוכיח שממנו הרתה. בשני
הסיפורים יש גזר דין של שרפה לחוטא/ת אלא שבסיפור יהודה ותמר הודאת יהודה "צדקה ממני" משנה את מהלך הסיפור הטראגי. לעומת זאת בסיפורנו מבקש ר' חייא לשרוף עצמו כי לא למד את הלקח שניסתה אשתו להעביר לו ורגשי האשמה לא מפסיקים למושכו אל אובדנו שלו בתנור הבוער.
4. ההדגשה הנטויה במקור, ההדגשה באותיות עבות היא שלי - ג.ז. ראו ישי רוזן צבי, "יצר הרע, מיניות וייסורי ייחוד – פרק באנתרופולוגיה תלמודית" בתוך תיאוריה וביקורת, 14,1994 עמ' 81.
5. אדמיאל קוסמן, "הפיתוי בגן", עיתון הארץ, 3.4.1998. תודה לחגית רפל שהכירה לי המאמר הנ"ל ואת מאמרו של ישי רוזן צבי.
|
|
