|
מבט מאיר אל פינותיה האפלות של המציאות
ללי אלכסנדר
עד היום, אני לא מסוגלת להתמודד עם הבדידות הנוראית אותה חווים ילדים וילדות פגועים
לחשוב על ילדה בת 6 שנפגעת בביתה ובמיטתה מידי לילה
ובבוקר קמה, עוטה מסכה והולכת לבית הספר
עסוקה בלהסתיר ולהמשיך את חייה
ללי אלכסנדר בראיון כואב וחשוב עם מיקי קנדל – מנהלת 'תאיר'
מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית
לפני כחמש שנים זכיתי להצטרף למרכז הסיוע "תאיר". גויסתי על ידי מיקי, חברתי ובת קיבוצי, להנחיה משותפת של קבוצות הדרכה למתנדבות וקבוצות תמיכה לנפגעות. העבודה ב"תאיר" פתחה והאירה את עיני במובנים רבים. לא היה זה שינוי תהומי בהשקפת עולמי אלא מודעות מחודשת, בהירה ולא מוכחשת, לעובדה שהמציאות החברתית המקיפה אותי מכל עבר, אינה הוגנת ואף מפלה נשים באופן ברור ולעיתים מגמתי. גיליתי לצערי, שהביטחון בכוחי, בזכויותיי, בחופש הפעולה שלי ובעצמאותי כאישה, אינם מובנים מאליהם כפי שרציתי לחשוב תמיד.
חשיפה כואבת
מצד אחד נחשפתי להיקף הבלתי מתקבל על הדעת של פגיעה בנשים. מאות ואלפי נשים, כמוני וכמוך: בנות, אחיות, רעיות ואמהות, קרועות, מדממות ומושפלות, מהלכות בינינו ואיש אינו יודע על נטל הסוד הנורא שהן נושאות בגופן ובנפשן. גיליתי שהמשפחה, התשתית המוסרית של חברתנו שבה אנו אמורים להיות מוגנים - פוגעת! שהחברה המצליחה להתעלם, לא לדעת, ולהאשים שוב ושוב את הקורבן – פוגעת! נחשפתי למה שלא רציתי להיחשף - לחוסר האונים של נשים מול הפוגעים בהן.
ומצד שני פגשתי את "תאיר" - מקום המתנהל על ידי נשים למען נשים. גיליתי את הקול הנשי הייחודי, המנהל מאבק חברתי קשה וכואב בדרך ייחודית. תפיסת הסיוע המאפיינת את המרכז, המקפידה לשמור על כבוד הפונה והעצמתה, ללא גישה מתנשאת, הזכות להביע רגשות, להיות חלשה או חזקה, הקבלה וההכלה, מיעוט התחרות וריבוי האמפתיה, פתחו לפני צהר לעולם של עשיית חסד מתוך אחריות, אכפתיות, אהבה, ואסרטיביות לא אלימה - עולמן המועצם של נשים.
שני הצדדים אותם פגשתי ב"תאיר" טלטלו את שלוותי השוויונית העיוורת ופתחו לרווחה את עיני המסרבות להאמין שעדיין נשים כאן ועכשיו מופלות כל כך לרעה. הבנתי שאין זו "רק" פגיעתם הרעה של פושעים או חולי נפש אלא שזו תחתית ההוויה החברתית הקיימת והמוכרת, המאפשרת לפשע הזה להתקיים. הבנתי בכאב שמערכות החינוך, הערכים, התרבות והדת, היקרות לי מאוד ושעליהן אני אמונה, מעצימות ומנציחות באופן שיטתי, מודע ושאינו מודע, את נחיתותן, פגיעותן והדרתן של נשים מכל מה שקובע באמת את סדרי העולם, החברה והתרבות בהם אנחנו חיים.
מתוך הכרת תודה הבאה מתוך כאב ההתפכחות אני מפנה את שאלותיי למיקי קנדל, המנהלת של "תאיר", בניסיון נואל במקצת, להבין מדוע וכיצד.
מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית "תאיר" חוגג עשור. עשור של מה?
מרכז הסיוע 'תאיר', החל את פעילותו לפני עשר שנים, במבנה ששימש לפני כן כמחסן חומרי הדברה במועצה האזורית יואב. הקמת המרכז הייתה תוצאה של עבודה מאומצת ודבקות במשימה של אישה מיוחדת אחת. באותה תקופה פעלו בארץ 8 מרכזי סיוע, כשהקרוב ביניהם היה המרכז בתל אביב. פתיחת מרכז סיוע באזור השפלה אפשרה מענה נגיש לנפגעות תקיפה מינית מהאזור.
את שואלת עשור למה?
עשור לקו סיוע 1202, שפועל 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, ונותן מענה לכל נערה ואישה שעברה פגיעה מינית וזקוקה לאוזן קשבת, לב פתוח ותמיכה מעשית ופיזית.
עשור לליוויים לבתי חולים, משטרה, פרקליטות ובתי משפט.
עשור לפעילות חינוך והסברה לבני נוער, אנשי חינוך ואנשי מקצוע.
עשור לקבוצות תמיכה לנפגעות.
עשור לפעילות של עשרות מתנדבות, שהוכשרו במרכז הסיוע, ונותנות תמיכה נפשית ומעשית לכל פונה, על פי רצונה וצרכיה.
המסר המרכזי של מרכז הסיוע הוא - "את לא לבד". מאחורי המסר הזה עומדת הבטחה לכל פונה, שפעמים רבות חווה בדידות ונוצרת בלבה סוד, הנשמר אתה לאורך כל הדרך.
מהו עבורך מרכז הסיוע? כאשת מקצוע, כאישה, כאדם?
שאלה מורכבת.....
המרכז מהווה עבורי הרבה יותר ממקום עבודה; זהו בית חם, מקום שהעצמה הנשית באה בו לידי ביטוי באופן מרגש ומחזק, מקום בו אני מוצאת משמעות לעשייה, נתינה וקבלה מעשירה ומתגמלת. זו הזדמנות עבורי להכיר נשים ברגעי משבר ובמצבים בהן מתגלה כוחן, ברגעי כאב וברגעי שמחה והתרגשות, במצבי קושי ובהתגברות...
איכויות אלו מתקיימות ועוברות לפונות אלינו, למתנדבות המרכז ולנשות הצוות.
מרכז הסיוע הינו מלכ"ר, גוף שבעיקרו אינו ממסדי. עובדה זו מעוררת קשיים כספיים רבים המאיימים לעיתים על קיומנו, אך מצד שני, מאפשרת לפעול באופן עקבי בענייניות המשוחררת ממאבקי כוח ופוליטיקה. אני רואה זכות גדולה לעבוד במקום בו יש ביכולתי לקדם דברים, לסלול דרך ולפתח פרויקטים, וכל זאת עם נשים יוצאות דופן השותפות לעשייה.
המספרים אומרים שכל אישה שלישית שאנו פוגשים עברה פגיעה מינית. כיצד יתכן שרוב האנשים אינם יודעים על כך? שרוב האנשים מאמינים שמעולם לא פגשו אישה שנפגעה מינית? שאפילו אנחנו, הנשים, איננו יודעות מי מבין חברותינו הקרובות ביותר נפגעה?
התשובה כואבת בפשטותה: אנחנו לא יודעות כי קשה לנו לדעת, ולחברותינו קשה עוד יותר לספר... החיבור בין השניים מקבע את השתיקה.
פגיעה מינית מתרחשת בכל מקום; בכל חברה, בכל דת, בכל תרבות, בבית, בבית הספר, בעבודה, בגן, בחוץ, בצבא... קשה לראות אותה. הפוגע מבצע אותה במקום בטוח מבחינתו; הנפגעת חשה אשמה, בושה ופחד גדול מפני החשיפה, ומשקיעה אנרגיה רבה בהסתרה. כך כולנו יכולים להמשיך להשלות את עצמנו ולחשוב שזו תופעה מצומצמת ושולית. הדרך שלנו להתמודד עם החרדה שמציפה נוכח המציאות, היא לא לראות, לא לשאול, לא להאמין.
במפגשי עם נשים, כשנוצרת אוירה בטוחה דיה, כל אחת נזכרת בסיפור אישי של הטרדה / תקיפה שעברה. הנתונים הללו קשים ומאיימים על כל אחת. החברה בכללה אוחזת בדעות המגוננות עלינו מפני התחושה שהפגיעה אפשרית: שהאונס מתבצע על ידי זר, בטרמפ או בסמטה חשוכה, תחת איומים ואלימות, לאישה / נערה יפה ומושכת שלבשה לבוש חושפני. אלא שהמציאות מלמדת שכל אחת בכל מקום חשופה לתקיפה מינית מצד כל אחד. המחשבה שאונס מתרחש בטרמפ או ברחוב חשוך - מבטיחה שאם לא נהיה שם לא נאנס. המחשבה שהאנס הוא זר ואלים – מבטיחה שאם לא ניצור קשר עם זרים לא נפגע. אמונות שגויות אלו מאפשרות לנו להמשיך להאמין ש"לי זה לא יקרה".
אמונות רווחות הללו הן הבסיס ליחס החברה כלפי הקרבן: הטלת אשמה ואחריות למה שקרה, שיפוטיות, חוסר אמון וכדו' וסלחנות יחסית כלפי התוקף. נוצר מעגל אכזרי: החברה מגנה על עצמה על ידי מיתוסים המשדרים האשמת הקרבן, הקרבן חוששת לחשוף את סיפורה (בגלל יחס החברה כלפיה, ובגלל שהיא עצמה חונכה להאמין במיתוסים המטילים את האחריות לתקיפה על האישה), ולכן שותקת ונשארת בבדידותה ובכאבה. כתוצאה מכך, החברה יכולה להמשיך לאחוז באמונות השגויות ולהתעלם מתופעת האלימות המינית, דבר המוביל להתחזקות קשר השתיקה סביב הנושא. התהדקות קשר השתיקה פוגעת בנשים שכבר נפגעו, וגם באלו העתידות להפגע.
ההבנה שאונס ותקיפות מיניות מתרחשים בתדירות גבוהה, שאין בהתנהגות האישה למנוע אונס ושכל אחת מאתנו ומהיקרות לנו עלולה להיפגע - תביא עמה יותר הבנה ואמפטיה לנפגעות, פחות סלחנות לתוקפים, נחרצות ב 'דעת הקהל' כנגד עברייני מין ויותר תמיכה בנפגעות שחוו טראומה שתלווה אותן כל חייהן.
האם היקף התופעה קשור לחולאים של החברה המערבית המתירנית? האם חברה מסורתית ידעה להגן טוב יותר על בנותיה?
לעניות דעתי ולצערי התשובה היא לא!!! החברה הדתית מטילה את כובד האחריות על הנשים. המסרים ההולכים ומתחדדים, המטילים על הנשים עוד ועוד הלכות צניעות ומצווים על הנשים לשמור על עצמן, אינם מטיבים את המצב, ואולי אף להיפך. ברמת העובדות, הסטטיסטיקה מעידה כי אין פחות פגיעות בחברות מסורתיות בהן לבוש הנשים צנוע ומכסה. לא הוכח כל קשר בין לבוש האישה לסיכוייה להיפגע. המסר כי תפקידה של האישה להגן על עצמה על ידי צניעות בלבושה, מביא בעקבותיו אשמה גדולה יותר, כשקורה מקרה. וקורה!!! מציאות כזו מטילה אשמה ובושה רבה יותר על ילדות, נערות ונשים מהמגזר הדתי, מגבירה את השיפוטיות שלהן כלפי עצמן ושל החברה כלפיהן. הבושה והאשמה גדלות, השתיקה מתעצמת והחשיפה קשה עוד יותר. ה'הישג' היחידי הוא – יותר הסתרה, פחות חשיפה, יותר התעלמות... כל אלו מאפשרים להמשיך להאמין ולטעון: "אצלנו, הדתיים זה לא קורה, זה רק שם בחברה החילונית המתירנית...".
לאחר כל כך הרבה שנים של חשיפה לסיפוריהן הקשים של הפונות, עם מה עדיין קשה לך להתמודד?
אני פוגשת את חוסר האונים בכמה מישורים:
עד היום, אני לא מסוגלת להתמודד עם הבדידות הנוראית אותה חווים ילדים/ות שנפגעות. לחשוב על ילדה בת 6 שנפגעת בביתה ובמיטתה מידי לילה ובבוקר קמה, עוטה מסכה והולכת לבית הספר, שם היא זוכה לכעס על שאינה מרוכזת, לעונשים בשל איחוריה לכיתה, להערות על התנהגותה התוקפנית ועוד ועוד... היא לבד עם הבלבול, הכאב, הפגיעה, הפחד, עסוקה בלהסתיר ולהמשיך את חייה. המצב בו במשך שנים, אין איש בסביבתה הקרובה ששואל באמת, שמתעניין בכנות, שפוקח עין לסימנים ואיתותים למצוקה, ששומע את הזעקה שבשתיקתה, שאין איש בעולם שמגן עליה, הוא מבחינתי מצב בלתי נסלח ובלתי נתפס.
היבט נוסף שמעמת אותי עם חוסר האונים הוא ההיבט החברתי – המודעות עולה, יותר ויותר מקרים נחשפים, ועדיין, כחברה, יש לנו במה להתבייש. עדיין אין הבנה לעצמת הפגיעה, עדיין יש נטיה להטיל דופי בקרבן ולהקל עם התוקף, עדיין נפגעות תקיפה מינית אינן זוכות להכרה ציבורית, לקבוצת השתייכות ולתמיכה חברתית רחבה כקרבנות עבירה מסוג אחר. הנפגעות המסתתרות מאחורי ריבועים מרצדים על המרקע, אינן חוששות מאימת התוקף, אלא מאימת החברה, מכולנו...
המפגש בין מערכת המשפט ועולם התוכן של הפגיעה המינית מעורר גם הוא חוסר אונים רב. נכון, צריך ראיות, צריך לדייק בפרטים, צריך עדות סדורה ועקבית בכדי להעמיד אדם לדין. אך מה לעשות שהטראומה המינית יוצרת זיכרון טראומטי ובלתי רציף? מה לעשות שנפגעות רבות מדחיקות את הפגיעה בהן במשך שנים בכדי להצליח לשרוד? מה לעשות שהבושה והאשמה, אותן חשות הנפגעות גורמות להן לא לספר הכל בחקירה? מה לעשות שמנגנונים נפשיים הפועלים בעקבות הטראומה המינית משבשים את היכולת להרגיש, לזכור ולחשוף?
לעניות דעתי, המערכת המשפטית אינה מכירה מספיק את השלכות הפגיעה המינית על נפש הקרבנות, ולעיתים נגרם עוול לנפגעות שאזרו עוז והגישו תלונה.
כל אחד ממוקדי חוסר האונים הללו, יכול להצטמצם בעזרת הקשבה, הבנה, אמון, מודעות ושינוי היחס החברתי לנפגעות.
השנה האחרונה היתה קשה ומתסכלת עבורנו. ההתנהלות בעניין הנשיא לשעבר קצב, חידדה את הקשיים שהזכרתי: האשמת הקרבנות: "למה חזרה לשם?" "למה לא התלוננה מייד"? "איך לא ספרה הכל בחקירה הראשונה? למה היא חיכתה?", "אני במקומה הייתי..."
הכפשת הקרבנות: "סחטנית", "לא פלא שדוקא לה זה קרה..."
התנהלות משפטית ממושכת ותוצאות מאכזבות, וכל כך מעט הבנה לקשיים האדירים העומדים בפני הנפגעות.
בכאב רב - כאישה, מדוע נשים נפגעות יותר?
ראשית, נכון לומר 'נשים וילדים'. בגילאים הצעירים אחוזי הפגיעה בבנים ובנות כמעט זהה. אולי זה גם מרמז על התשובה... קל לחזק לנצל את החלש ממנו, בעל הכוח יכול לשלוט בחלש, בעל המעמד הגבוה יותר יכול לפגוע בנחות ממנו.
אלימות מינית, כמו כל אלימות אחרת, אינה באה מצורך לסיפוק מיני, אלא מצורך בשליטה. חברה ותרבות המאפשרת יחסים בלתי שוויוניים, מפקירה את החלשים/ות לניצול ושליטה.
אכן, הדרך עוד ארוכה וקשה, המציאות מאיימת ומפחידה. אך יש גם טוב: המודעות הציבורית לנושא עולה, המערכת המשפטית מתאימה עצמה יותר ויותר למציאות, בתי הספר מתעלמים פחות ומתמודדים יותר, אנשי המקצוע מתמחים בתחום ועוד ועוד. הדרך לשינוי עמוק ומהותי, עוברת דרך כל אחד ואחת מאתנו. אל לנו להמתין, להאשים ולחכות שהעבודה תיעשה בידי אחרים. כל אחד עם עצמו, בסביבתו הקרובה, יכול לתרום לשינוי.
לסיום אני רוצה לציין שוב את מרכזי הסיוע. בשל הקושי בחשיפה, אנחנו שם בשביל כל אחת ואחד מושיטות יד, תומכות ומסייעות באהבה. אנחנו שמאחורי הקו 1202, מחכות לכן! אל תשארנה לבד!!!!
עין צורים
|
