|
כלי הסוכר של אמא- סיפור כשר לפסח
סוזי פם
"המלחמה של אמא שלי עם החמץ הייתה מתחילה בערך חודשיים לפני פסח"
סוזי פם נזכרת בפסח של שנות ילדותה
אין דבר בעולם שמחזיר אותי לשנות הילדות שלי בניו יורק, מעין מכונת זמן, כמו כלי הפסח של אמא שלי. כלי הפסח מזכירים לי את בגדי החג החדשים ואת ריח השעוונית שהייתה פרושה על שולחן המטבח. בשנים האלו, מישהי אחרת ניקתה את הבית לפסח ואני הייתי סתם נודניקית קטנה שצריך להרחיק מכל הבלגן של החג.
בערב פסח, כל הבית היה מבריק - אפילו אור קרני השמש שהאירו את המטבח היה חזק יותר, אולי בזכות החלונות הנקיים, או שמא הווילונות המכובסים ואולי היה זה בגלל שעון הקיץ שהגיע זמנו. אבל בתור ילדי בית הספר היהודי, הכי התרגשנו מכך שיום שלם לפני החג לא היו לימודים.
המלחמה של אמא שלי עם החמץ הייתה מתחילה בערך חודשיים לפני פסח. אמא הייתה מכריזה: "אליזבת' כבר ניקתה לך את החדר לפסח", וזאת הייתה אזהרה - שאין להכניס מיקרו-מיליגרם של אוכל לחדר שלי. אפילו הילקוטים נשארו בכניסה למדרגות, שמא נשאר בתוכם פירור עוגיה או סנדוויץ'.
אליזבת', שהייתה באה אלינו לנקות את הבית פעם בשבוע, הייתה מגיעה לפני פסח פעמיים בשבוע. דמיינו לכם את שקיל אוניל עם סינר ומטאטא עומד על המשמר ליד מדרגות הבית לוודא שאף אחד לא מעלה ארוחת ארבע לחדר... אפילו כוס חלב נאסרה. אליזבת', מטבע הדברים, לא הבחינה בין סתם אוכל וחמץ, כל אוכל היה האויב. היא החמירה עד כדי כך שאפילו הרב של השכונה היה שואל אותה שאלות לגבי פסח.
רעיון 'הגעלת כלים' לא היה מקובל על אמא שלי: "שאני אכניס את הכלים שלי למים
יחד עם הכלים של כולם? בחיים לא!". יצאה אמא שלי וקנתה סט סכום עם ידיות מפלסטיק צהוב, קערות מרובעות שהתאימו בדיוק להכנת 'מצאבריי', כוסות כחולים, קומקום אדום וכלי לסוכר. כל כך נהנינו לאכול מכלי הפסח כאילו היו כלי חרסינה מצופים בזהב.
הכלי לסוכר היה עשוי מפלסטיק שקוף עם מכסה אדום. באמצע המכסה היה כפתור, שאם לוחצים עליו נשפכת מלמטה כפית סוכר, פחות או יותר. כל אורח תמים היה מרים את הכלי תוהה ושואל "מה זה?" ותוך כדי שאלתו היה שופך כפית סוכר על השולחן או על הרצפה.
כשביקרנו אצל אמא שלי לפני שנה בפסח, עשיתי סיבוב במטבח לפגישה מחודשת עם כלי הפסח, ידידים ותיקים. היו שם מלחיה בצורה של שושנה וקנקן מזכוכית בצבע תכלת שמשום מה נראה הרבה יותר קטן ממה שאני זוכרת. ושם בפינה אני רואה אותו, את כלי הסוכר.
- "אמא, עכשיו, נלך לעורך דין ותכתבי בצוואה שלך. אני לא רוצה שום פמוטי כסף או תכשיטים. אני רוצה רק את הכלי לסוכר של פסח".
- "קחי את זה," היא אומרת.
- "מה, עכשיו?"
- "למה לשמור את זה אצלי? ממילא יש לי סוכרת". אז לקחתי אותו. מהר. לפני שאמא תתחרט או האחים שלי יקנאו. הילדים הציעו שנשתמש בו כל השנה, אני התנגדתי בתוקף.
"הקפיץ שלו מאוד עדין. זה לא יחזיק מעמד אם נשתמש בו כל יום. רק בפסח - זהו. אין עוד כמוהו בכל העולם. בזמנו זה בטח עלה 99 סנט, אולי אפילו דולר וחצי".
וכשמשפחתי מתרגשת כל שנה מחדש לראות את כלי הפסח שלנו (המתנות שקבלנו לחתונה מהדודה ולא אהבנו) אני יודעת שזאת מכונת הזמן שלהם, ואני תוהה אם הם יריבו על כלי הסוכר.
כפר עציון
|
