|
הפרטת מקוואות? מי צריך(ה) את זה?
ליקטה, למדה ולימדה: אמירה רענן
התרשמה וכתבה: ידידה עם שלם
ברוב הקיבוצים התגבש נוהל טבילה וולונטרי
כלומר, כל אישה רשאית לטבול בשעה הנוחה לה ובליווי הנוח לה
על תפקידי הבלנית, נאמנות האישה – ומה הקשר של זה להפרטה?
בד בבד עם הנחת אבן היסוד ליישוב שיתופי חקלאי, עיצבו מקימי הקיבוץ הדתי גם את מערכת החיים התורנית, שכללה סדר יום המשלב בתוכו תפילה, תורה ועבודה, הנהגות מיוחדות לשבתות וחגים, ותשתית של מוסדות תורניים המשרתת את הציבור כמו בית כנסת, בית מדרש ו.. מקוואות.
במדינת ישראל שייכת רשת המקוואות לפיקוחו של משרד הדתות, אולם כיוון שהקיבוץ הדתי נתפס כיישוב משפחתי, נתפס גם המקווה שבתוכו לחלק מרשות היחיד ולא "זכה" להתנהל תחת עינו הפקוחה של המשרד.
ברוב הקיבוצים התגבש נוהל טבילה וולונטרי, כלומר, כל אישה רשאית לטבול בשעה הנוחה לה ובליווי הנוח לה. מובן שבכל יישוב נתמנתה אחראית לתחזוקת המקווה ונתמנו חברות שהתנדבו להצטרף לטובלות שלא מצאו מלווה מתאימה, אך לא התגבש "גרעין קשה" של בלניות, שפיקוח על הטבילה הפך לנחלתן.
תהליך שונה לחלוטין התרחש ברחבי מדינת ישראל. משרד הדתות והרבנות חיזקו משנה לשנה את שליטתם על תחום זה.
מחד גיסא, נבנתה רשת של מקוואות לתפארת מדינת ישראל (דומני שלא אטעה אם אומר שאין יישוב שביקש לבנות בתוכו מקווה ונענה בשלילה), אך מאידך, הבלניות הפכו להיות מעין "מפקחות" על מצוות הטבילה, ולקחו על עצמן את האחריות לוודא שתהליך ההכנה לטבילה התבצע כראוי.
כיצד בא הדבר לידי ביטוי הלכה למעשה?
ובכן, עומדת הטובלת עירומה כביום היוולדה אל מול עינה הפקוחה של הבלנית, שבודקת שלא נותרה חלילה חציצה על גופה, ובו זמנית מוודאת שתהליך הספירה והבדיקות התבצע כראוי. וכאן ברצוני לשאול: מי נתן לבלנית את הזכות לפעול כך, ולהשניא על נשים רבות את המצווה היקרה הזאת? שמא חז"ל הורו לנו לפעול כך?
כדי לענות לשאלות אלה עלינו להעמיק בשלש סוגיות הלכתיות:
*נאמנות האישה
*חובת ה"עיון"
*תפקיד הבלנית
נאמנות האישה
בספר ויקרא (ט"ו, 15) נאמר: "ואם טהרה מזבה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". בכתובות (עב' ע"א) לומדים חכמים מפסוק זה: "דאמר רבי חנינא... מנין לנידה שסופרת לעצמה? שנאמר: 'וספרה לה שבעת ימים' לה = לעצמה".
מכאן לומדים שאישה נאמנת בכל ענייני הטהרה להעיד על עצמה שבצעה את כל תהליך ההיטהרות כדין, החל משלב הבדיקה והספירה וכלה בטבילה עצמה.
יותר מכך, התוספות במסכת גיטין (ב' ע"א) מבארים שמקורו של העיקרון ההלכתי החשוב "עד אחד נאמן באיסורין", נלמד מדין זה של "נאמנות האישה".
המסקנה היא אם כן, שאין צורך בגורם חיצוני שיפקח על הטובלת ויוודא שהכינה את עצמה כדין לטבילה.
חובת "העיון"
בספר ויקרא (ט"ו, 16) נאמר "ורחץ במים את כל בשרו". מהמילים "את כל בשרו" לומדת הגמרא במסכת עירובין (ד' ע"א) ש"לא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. במים – במי מקווה. כל בשרו – שכל גופו עולה בהם". כלומר – "צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת, לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר חוצץ, ואפילו כלשהו". (שו"ע סימן קצ"ח (א)). מתוך המקורות האלה עולה בבירור שלקראת טבילה יש צורך להסיר כל חציצה מהגוף. בהקשר לכך תיקן עזרא (גמ' בבא-קמא פ"ב ע"א): "ושתהא האישה חופפת וטובלת". שואלת הגמרא "והרי דין זה הוא דין דאורייתא, שהרי כתוב: 'ורחץ את בשרו במים' (ויקרא שם) שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו ובין המים? (בב"ק שם)" ועונה הגמרא שהדין מדאורייתא הוא ש"תעיין" האישה בגופה לפני שתטבול, ואילו עזרא הוסיף את חובת החפיפה (=הרחצה שלפני הטבילה). כלומר, עיקר ההכנה שהאישה נדרשת לבצע היא הבדיקה שאין על גופה חציצה, ובדיקה זו נקראת "עיון". שו"ע בסימן קצ"ט (א) פוסק להלכה: "צריכה האישה לעיין בעצמה ובבשרה, ובודקת כל גופה סמוך לטבילתה, שלא יהא עליה שום דבר מיאוס שחוצץ".
הט"ז מדייק בדברי השו"ע הנ"ל שגם במקומות מוצנעים בגוף או במקומות שהאישה אינה יכולה לראות בראייה ישירה (כגון בגב) מספיקה החפיפה שתיקן עזרא "ולא הצריכו שתראה לחברתה". ועוד הוא מוסיף (שם) "אלא דוקא בטבילה אמרו שתעמוד עליה אישה אחרת ולא בחפיפה ובעיון".
נחדד את הדברים: חובת העיון מדאורייתא חלה על הטובלת בלבד, ואין שום סימוכין לכך שנדרשת עדות חיצונית או בדיקה נוספת קודם הטבילה.
תפקיד הבלנית
אם אין צורך בעדות ביחס לחציצה, מהו תפקיד הבלנית? בשו"ע סימן ר"א (מ) נאמר "... אין האישה עולה מטומאתה ... עד שתטבול כל גופה בבת אחת מתחת למים במי המקווה...". מכיוון שהאישה אינה יכולה לחוש אם באמת כל גופה שהה בבת אחת מתחת למים ויש חשש שמא שערה אחת נותרה בחוץ, פוסק השו"ע בסימן קצ"ח (מ) כי "צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה מי"ב שנה ויום אחד בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משיער ראשה צף על פני המים ...".
תפקידה של הבלנית הוא אם כן לוודא ששיער ראשה של הטובלת מצוי כולו בתוך המים. למותר לציין שלא נדרשת לכך הכשרה מיוחדת, שהרי גם ילדה בת שתים עשרה ויום כשרה לביצוע תפקיד זה. במבט ראשון נראה כי הפתרון של הבלנית הוא טוב ונוח לכולם, אך מסתבר שנשים רבות חשות מבוכה רבה כשהן עומדות עירומות לפני הבלנית. האם למבוכה זאת יש השלכה הלכתית? מסתבר שכן! בשו"ע סימן קצ"ח (לד) נאמר "לא תטבול במקום שיש חשש שיראוה בני אדם מפני שמתוך כך ממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטבילה. ומיהו בדיעבד עלתה לה הטבילה". ברור שהשו"ע מתייחס למציאות של חשש מפני גברים שיראו את האישה בעת טבילתה, אך יש כאן הד להשפעת המצב הנפשי של האישה בעת הטבילה כגורם המשפיע על איכות הטבילה וכשרותה. אישה נבוכה ומפוחדת עלולה ללקות בחוסר ריכוז ובחוסר דיוק שנדרשים כל כך בעת הטבילה. אפשר אפילו לומר, שאישה שמרגישה נבוכה בשעת הטבילה, לא עולה לה טבילתה לכתחילה אלא רק בדיעבד.
חוסר נוחות מסוג זה הוא מנת חלקן של חלק מהנשים בעמדן עירומות לפני הבלנית, ובמצב זה הן נדרשות לתאר אילו הכנות הן ביצעו, כיצד התבצעה ההכנה ולטבול בתשומת לב קפדנית.
עיניים בגב – טבילה ללא בלנית
האם יש דרך להמנע מנוכחותה של הבלנית, ובכך למנוע את המבוכה של הטובלת?
שניים מהראשונים מזכירים אפשרות כזו:
הבית יוסף סימן קצ"ח מביא את לשון הראב"ד: "וכשהאישה טובלת צריכה שתעמוד אחרת על גבה ותראה שלא נשאר משערותיה על המים או שתכרוך שערה בדבר שאינו חוצץ כגון תיכי חלילתא" (= רשת שעשויה משרשרת של חוטים חלולים ואוגדת את השיער. ניתן להשיג רשת מסוג זה בכל המספרות). וכן הוא מביא את לשון הרשב"א בתשובה לשאלה: "איך יכולה האישה העומדת על גבה לראות בלילה אם יצאו שערותיה, ואין דרך להוליך עמהם לנהר נר?" התשובה היא: "יכולה לטבול בחוטי שיער שאינם חוצצים"
השו"ע סימן קצ"ח (מ) פוסק להלכה: "ואם אין לה מי שתעמוד על גבה או שהוא בלילה תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שעל ראשה, ובלבד שתרפם או בשרשרת של חוטים חלולות. או קושרת בגד רפוי על שערותיה".
וכאן עולה השאלה האם המילים: "ואין לה מי שתעמוד על גבה" מצמצמות את האפשרות לטבילה ללא בלנית רק למקרה שאין בנמצא אישה העונה לקריטריונים הנדרשים, או שניתן להחיל פתרון זה על כל מצב של בדיעבד, גם למשל כשהאישה חשה מצוקה מול נוכחות בלנית? על פי פוסקים שאינם מוכנים להיות מצוטטים ודאי שטבילה בלא בלנית עם "תיכי חלילתא" עולה לאישה בדיעבד, גם אם יש בנמצא בלנית.
פתרון שונה לבעיית הבלנית נותן הנודע ביהודה, כפי שכותב בשמו הפתחי תשובה סימן קצ"ה ס"ק ב, ואלה דבריו: "נשאל באיש ואישה הדרים בכפר ואין שם יהודי או יהודית זולת הזוג לבדם אם מותר לבעלה לעמוד עליה כשהיא טובלת... ולכן אם אי אפשר בעניין אחר יש להתיר...." כלומר על פי הנודע ביהודה הבעל יכול בדיעבד לשמש לאשתו כבלנית.
אמנם, שני הפתרונות האלו ניתנו במצב של "בדיעבד", אך הגדרת מצב כמצב של "בדיעבד" הרי היא נתונה להחלטתו האישית של כל אדם. בסיטואציות שונות בחיים אנו מחליטים לעצמנו, בהלכות שונות, האם לנהוג על פי דין "לכתחילה" או דין "בדיעבד".
כמו כן יש להדגיש שאישה ששערה קצר, כלל אינה נזקקת לבלנית, שהרי אין סיבה לחשוש שחלק משערה לא יכנס למים. סברא פשוטה זו מוסכמת על ידי רבים מהפוסקים אך לא נודעת בציבור הנשים. הסיבה לכך פשוטה - איש מהרבנים אינו מוכן לפרסם פסק זה. יתר על כן, אישה בעלת שיער קצר שתכנס היום למקווה ותבקש לטבול בלא נוכחות הבלנית תיענה בשלילה מוחלטת!
יש לציין שכיום שוררת אוירה יותר פתוחה בקרב הבלניות, הן מבררות בדרך כלל אם האישה מעוניינת בעזרה, ומוכנות לצמצם את נוכחותן אך אינן מוכנות לאפשר לאישה לטבול לבד, ובמקביל, שום סמכות רבנית אינה מוכנה לפרסם את ההלכה שבתנאים המפורטים לעיל יכולה האישה לטבול לבד. נשים שאינן בקיאות בעולם ההלכה לא תזכינה להכיר את האופציה של טבילה בדיעבד בלי בלנית, ותמשכנה לסבול כל חודש ללא סיבה נראית לעין (האם יתכן שבגלל שאנו נשים לא סומכים עלינו שנדע להכריע בדין לכתחילה או בדיעבד?). מעניין, שדווקא הפתרון של הבעל כבלנית, שהוא הדחוק יותר מבחינה הלכתית, מועדף על ידי הרבנים האחראים על המקוואות. נראה שגם כאשר דוחקים את הפוסקים לאפשר טבילה ללא בלנית הם עדיין מתעקשים על סוג של פיקוח.
הפרטה רעיונית???
ומהעיון ההלכתי נעבור למציאות חיינו.
בימים אלה נתונים קיבוצים רבים בתהליך הפרטה עמוק. במסגרת זו דואג כל קיבוץ לגייס את כל המשאבים המוניציפאליים העומדים לרשותו, גם אם הדבר כרוך בוויתורים מסוימים. לדוגמה, החינוך המשלים עובר לפיקוח המתנ"ס, ובזכות זה, מקבל היישוב משכורת עבור רכז הנוער, אך מתחייב להפעיל את חברת הנוער באופן מסוים. במילים אחרות, לרווח הכספי יש מחיר של ויתור על חירות.
לקיבוצים שעוברים הפרטה אין מערכת שתתחזק את המקווה. כשיש הפסקת חשמל, או כשהחימום אינו עובד, אין כתובת במסגרת היישוב שתפתור את הבעיה, וחייבים לפנות למועצה, אך אליה וקוץ בה, אם רוצים להיעזר במועצה יש להכנע לתכתיביה, והמועצה מעוניינת, כמובן להפעיל את המקווה בשיטת ה"בלנית הפַּקַּחִית".
וכאן נשאלת השאלה:
האם אנו מוכנות לוותר על החירות שנתנו לנו חכמים, או שהאילוצים הכספיים יגררו אותנו להכנע לשלטון הגברי של הרבנות הראשית והמועצה הדתית שאינם סומכים על עדותן של הטובלות ומשליטים את רצונם על ידי "נשים מטעם" ובכך מונעים מסתם אישה את האמון שחז"ל דווקא כן העניקו לה, ובצדק???
ראש צורים
|
