|
בלנית מקומית
קיצור תולדות "הבלנית" בק"ק ניר עציון תובב"א
לאה רוזנברג
כרגיל וכתדיר במקומותינו המציאות מנצחת את הנחישות
האיום "אם לא תיקחי את התפקיד נסגור את המקווה" עשה את שלו
לאה רוזנברג מספרת על המקווה - ביתה השני
בלנית? אני?
"בלנית?! אני? זה לא יכול להיות! הציעו אותי בתור בלנית? בטח נפלה טעות ! מישהו התבלבל! משהו השתבש! נכון, יש לי כיסוי ראש ואני נחשבת לדוסית אבל זה עדיין לא אומר שהתפקיד מתאים לי. שכחת? יש לי תינוק יונק בבית, שלושה תינוקות בוגרים ופוסט טראומה אקוטית ממקוואות בכלל ומבלניות בפרט. את רוצה שאני אהיה בלנית? סליחה על השאלה הבוטה, מתי לאחרונה מדדת חום?"
השיחה הסתימה בהצעה הלא מחייבת שאני "אישן על זה לילה"... אז ישנתי, או יותר נכון לא ישנתי. ובלילה ההוא נדדה שנתי. בלנית? אני? רק השם הזה מעורר בי חלחלה וטראומות מודחקות, בלנית
ר"ל מלשון בלאי. לא, ממש לא מתחשק לי להיות שותפה לבלות 'בלאי' או אפילו בילוי מסוג כלשהו במקום הנקרא מקווה.
אף שלימים למדתי שהמילה בלנית נגזרת מהמילה בלן שפרושה בארמית עובד בבית מרחץ או בעל בית המרחץ, לעצמי אני מפרשת את המילה מחדש כך: על פי מילון אבן שושן המילה בַּלְנִית פרושה מגבת גדולה, ולפי כך בלנית היא אישה המגישה מגבת (גדולה) לטובלת.
בלנית? אני? חשתי את כל נטיותיי הפמיניסטיות מתהפכות בקרבי. האם אני, האישה המשכילה, הנאורה והמרדנית אעסוק בעיסוק המתאים לנשים חשוכות "ממרתפי האינקוויזיציה"?
"מרתפי האינקוויזיציה" הוא כינוי שהדבקתי למקווה מסוים בירושלים עיר הקודש ערש ילדותי. נקלעתי למקווה הזה בשבת באמצע המילואים של אישי היקר כחמישה שבועות אחרי ניתוח קיסרי, לאחר צעידה של קרוב לשני קילומטר. הבלנית סירבה לאפשר לי לטבול בטרם אעקור במו ידי ובעיצומה של השבת את הפצע שלרגלי.
האם אני, אישה המשתדלת להיזהר בכבודן של הבריות בכלל ובכבודן של נשים בפרט אעסוק באופן קבוע בחיטוט (תרתי משמע) "במעיהן" של נשים?
למחרת, בעיניים טרוטות ובנחישות גדולה, הודעתי חד משמעית לכל הנוגעים בדבר שהתפקיד הזה ממש לא בשבילי.
כרגיל וכתדיר במקומותינו המציאות מנצחת את הנחישות. איום המחץ "אם לא תיקחי את התפקיד נסגור את המקווה" עשה את שלו כמו גם הפחד המודחק מפני חזרה אפשרית ל"מרתפי האינקוויזיציה". וכך, לילה צונן אחד בחורף תשנ"ד מצאתי את עצמי במקום שעתיד לשמש כביתי השני .
טרם כניסתי ל"תפקיד" הבטחתי לעצמי חגיגית שאצלנו במקווה הדברים יראו אחרת...
אמנות נקיון המקווה והמים הזוחלים
המקווה, לא הוד לו ולא הדר, במקרה הטוב הוא מזכיר חמאם טורקי מתקלף מתקופת הסלג'וקים (האסוציאציה במקום) ובמקרה הפחות טוב מרתפים חשוכים מימי הביניים ששמם כבר הוזכר בשורות אלה.
לאחר שעיכלתי את האמת המרה שאת מבנה המקווה אין בכוחי להחליף, קיבלתי החלטה אחרת, לכאורה יומרנית פחות, להתעלם מהחיצוניות הלא מושלמת, בלשון המעטה, ולהתמקד בנקיון פיזי של המקווה מחד ובמאור פנים ו"נקיון כפיים" מאידך. ה"החלטה" נדמתה כקלה מאוד לביצוע אך המציאות, כדרכה, טפחה על הפנים. בימים ההם טרם הומצאו מכשירי הסינון במקווה ומלאכת הנקיון נתגלתה כמלאכה לגמרי לא קלה.
המים משום מה נראו תמיד עכורים ומחייבים החלפה. מלאכת החלפת המים במקווה, כך הסתבר, היא מלאכת מחשבת ממש הדורשת תכנון וריכוז לא פחות מאשר כתיבת דוקטורט במתמטיקה.
קודם כל יש לרוקן את המים. מה הבעיה, תשאלו, מדוע מסובך כל כך לפתוח פקק? אז זהו, שבמקווה אין פקק. כדי למנוע בעיה של "מים זוחלים" מי המקווה מתרוקנים באמצעות משאבה הפועלת על העיקרון של חוק כלים שלובים. את ברז המשאבה יש להפעיל בעוצמה ובתזמון מדויקים שאם לא כן, המים לא ישאבו לעולם.
אחרי שהמים מתרוקנים סופסוף ואחרי נקיון המקווה יש לייבש את המקווה היטב מחשש "מים שאובים" הפוסלים את הטבילה במקווה לנשים. כך מצאתי את עצמי מייבשת את המקווה בעזרת מגבות ופן, שישה ימים בשבוע . לאחר סיום מלאכת הייבוש יש למלא את מי המקווה בקפידה שלא יהיו גבוהים מדיי או נמוכים מדיי. רגע קטן של הסח הדעת גרר בעקבותיו מלאכת שאיבה של שעות וסכסוך ארוך טווח עם אנשי המים והדיירים השוכנים סמוך למקווה.
ההחלטה לשמור על נקיון ומאור פנים כאחד התגלתה כפרויקט קשה מאד לביצוע.
במהלך השנים נחלץ אישי היקר לעזרתי ומלאכת הנקיון והחלפת המים עברה לביצועו הבלעדי והמושלם. הוא גם פעל רבות לשכנוע הגורמים הנכונים במשרדי הממשלה המתאימים ו"במרכז לטהרת המשפחה" לשיפוץ המקווה ביסודיות ומזה ארבע שנים יש לנו מקווה שלא היה מבייש מלון חמישה כוכבים.
מלאכת מאור הפנים נותרה לי ואני משתדלת מאוד לבצעה היטב.
אני בלנית יותר מ-14 שנים. במהלך השנים חוויתי חוויות מרגשות מאוד שאת חלקן אני מנועה לספר מטעמים של צנעת הפרט ועל האחרות ראוי להכתב ספר.
אני מתרגשת מכל אישה המגיעה לטבול במקווה. מרגשות אותי במיוחד כלות עטורות פירסינג וקעקועים הבאות לטבול במקווה בחירוף נפש ממש, כלות הנוסעות מרחקים עצומים כדי לטבול במקווה שלנו. אני שמחה לפגוש את אותן כלות שוב במקווה כשהן מבקשות לשחזר את החוויה.
אנחנו מנסות להפוך את טבילת הכלות והנשים הרחוקות מתורה ומצוות ל"חוויה מחברת" ולשם כך קיבלנו היתר הלכתי המאפשר לטבול לאור נרות.
מלאכת הבלנות ממלאת אותי סיפוק רב ומשמשת איזון ראוי לעבודתי הקשה כעובדת סוציאלית. וכי מה יכול להיות אופטימי יותר מעיסוק בכלות ובתינוקות פוטנציאליים?
אני מתפללת ומקווה שהמקווה שלנו הוא מקום שנעים לחזור אליו ושאף אחת לא מכנה אותו בסתר לבה "מרתפי האינקוויזיציה".
רק לדבר אחד טרם הסתגלתי - לשם "בלנית". הצעות לשם המצלצל טוב יותר תתקבלנה בשמחה.
ניר עציון
_____________________________________________________________________________________
לימים הסתבר יש דעות הלכתיות מקלות יותר המאפשרות להשאיר מעט "מים עלומים" בדפנות המקווה
|
|
