|
קרן אור
גילה קפלן
קרן הייתה ילדה שמחה, היה לה טוב בחיים שהיו לה
קרן אהבה מוסיקה ותשומת לב, היא אהבה מגע
היה קל להתחבר אליה וקל לחבב אותה
קרן לוי ז"ל – ילדה מיוחדת
לפני למעלה מחודש ימים הלכה לעולמה קרן לוי, בת 28, בת סעד, שרוב חייה עברו עליה מחוץ לקיבוץ. "סידור מוסדי היה טוב ונכון עבור קרן, וגם עבורנו", אומרים ההורים, אהרל'ה ויונת לוי.
קרן היא הבת השנייה מתוך שבעה ילדים במשפחת לוי. בגיל חודש וקצת הוגדרה קרן כבעלת שיתוק מוחין קשה. היא מעולם לא הלכה על רגליה וגם לדבר במילים לא יכלה, אבל אושר מגיע בכל מיני מידות וצורות.
יונת: "כשנולד ילד בריא ויפה אף אחד לא שואל למה הוא כאן, כשילד חריג נולד כולם שואלים למה, אבל גם הילד החריג נותן הרבה אושר ושמחה".
יום שני, שעות הצהריים המאוחרות, החדר מלא בצעירים יותר ופחות. אלו הם הצועדים הקבועים של "אב"י בשביל ישראל" בפעילות התנדבותית בכפר, והם נפגשים עם אהרל'ה ויונת לוי ועם דבי, אמא של אוריאל, דייר בכפר. בשפה רהוטה הם מספרים, כל אחד מנקודת מבטו, על ההורות המיוחדת לילד החריג, שעבורם היא היומיום והשגרה.
"כשקרן נולדה היא נראתה ככל התינוקות. בגיל חודש כבר ידענו שיש בעיה. לגדל את קרן היה משהו שונה; כל שינוי קל היה סימן לשיפור ולשמחה. כשזיהינו שהיא עוקבת – זה היה סימן שהיא רואה, כשהיא התחילה לבכות כשהלכנו – זה היה סימן שהיא מזהה אותנו ומפתחת רגש".
יונת: "היו לה תגובות שונות אל המטפלים, אל אהרל'ה ואליי. עם אהרל'ה היא תמיד צחקה, עליי הייתה כועסת לפעמים; כך בימיה האחרונים, כשהייתה בשלבי החלמה ממחלה קשה. כמו שאמרה הבת שלי: על אמא אפשר להוציא את כל הלחץ והקושי".
האם יש התרסה כלפי שמיים? איך מתמודדים עם השאלה "למה זה קורה"?
אהרל'ה מספר שמבחינתו, השאלה באופן אישי אף פעם לא עלתה. יונת אומרת שפעם אחת, כשקרן היית ממש קטנה ומימדי הקושי התחילו להתבהר – עלתה השאלה יחד עם בכי גדול. אך מהר מאוד החליטו יחד כי הם מתמודדים עם מה שיש, ומסתכלים על הכיוונים החיוביים.
איפה גדלה קרן? איך התמודדתם עם המרחק? איך התמודדו האחים עם אחותם המיוחדת?
הרבה שאלות עולות מצד הנוכחים בחדר.
בגיל שנה ורבע, כשיונת הייתה בחודש התשיעי להריונה, עברה קרן למוסד "סנט וינסנט" בירושלים – מוסד נוצרי, שנתן יחס חם ואוהב לילדים. "קרן שהתה תמיד במוסדות הטובים ביותר. אז, לפני 28 שנים, היה קשה יותר למצוא את המוסדות הללו, כי לא היו בנמצא".
עד גיל 13 הייתה קרן בסנ"ט וינסנט ומשם עברה ל"על"ה בני ברק – בית יהלום", שם שהתה עד גיל 26, וכשהוקם "עלה נגב" עברה לכאן. אהרל'ה: "זכינו לזה שאהבו אותה ולא לחצו עלינו להוציא אותה בגיל 21 (גיל סיום חינוך חובה בחינוך המיוחד). בזכות היותה נוחה לטיפול, חביבה ואהובה, ניתן היה להשאירה שם מעבר לזמן המקובל".
אחת לשבוע היו נוסעים אהרל'ה ויונת לבקר את קרן, ולעיתים היו הילדים מצטרפים אליהם.
"כל ילד מתמודד בצורה אחרת. קרן תמיד הייתה אחת מילדינו, תמיד "ספרנו" אותה, אף כי בבית לא הייתה כמעט בכלל. לכל ילד יש את הזכות להתנהג כפי יכולתו".
שניים מילדי משפחת לוי עשו שנת שירות ב"עלה": הבת הבכורה,חני, הייתה עם קרן ב"עלה בני ברק". יצחק סיים לפני כמה חודשים שנת שירות ב"עלה נגב", שהחלה עם תום שירותו הצבאי. בכל יום היה מבקר את קרן, אחותו הגדולה, ובמשך היום היה צמוד אל אוריאל – בנה של דבי.
סעד מהקיבוץ
האם הקיבוץ מסייע להורים לילדים בעלי חריגות או מקשה? כך שואלים המטיילים, הולכי השביל. מעולם לא הייתי חושבת לשאול שאלה כזו, אני אומרת לעצמי, טוב שהם כאן, כי לי התשובה נראית ברורה.
דבי, אמו של אוריאל, בת משואות יצחק, והיום תושבת המושב 'שדה ניצן' קופצת ישר ואומרת: "יותר קשה". אני מופתעת, ודבי מסבירה: "בקיבוץ מחליטים עבורך, ואני פועלת לפי מה שנוח לי".
יונת: " אנחנו זכינו שבקיבוץ סעד ועדת שיקום מלווה את המשפחה בכל מה שצריך. כל מה שביקשנו קיבלנו, וביקשנו את שהיינו צריכים, לא יותר וגם לא פחות".
אהרל'ה: "הקיבוץ עזר ותמך, אך כל ההחלטות היו בינינו ושלנו. החברים גם תמכו וסייעו בחיפוש אחר מוסד מתאים, ואפילו בקשרים, כשהיה צורך".
חצי שנה לפני מותה, חלתה קרן והייתה מאושפזת בטיפול נמרץ. יונת ואהרל'ה היו לידה כל הזמן, נעזרו בכל צרכיהם בחברי המשק ובמוסדותיו. יונת, מוסיפה ומציינת את התמיכה שקבלו מצוות "עלה נגב".
ילדה שמחה
השיחה עם הולכי השביל מסתיימת והם יוצאים להמשיך בהתנדבות; ברחבה בין הבתים היפים שומעים מוזיקה, הדיירים שמחים לראות כל כך הרבה אורחים, והם רוקדים אתם. אנחנו יושבים ליד 'פינת ליטוף' - מתנדבים שמגיעים פעם בשבוע עם בעלי חיים שונים ומשמחים את הדיירים. אנשים ניגשים אל יונת ואהרל'ה בדברי ניחומים וגעגוע, ניכר עליהם שהם חשים כאן 'בבית'.
רק מילים טובות ונפלאות יש להם על המקום הזה, "עלה נגב". ד"ר יריב, רופא המקום, צעיר וחייכני, מספר: "זה יותר בית ופחות מוסד. הגעתי לכאן כטובה לחבר, ונשביתי בקסם המקום. גם המחלקה "סיעודי–מורכב" – סיעודית, שנפתחה לא מזמן, ואפשרה לקרן לסיים את חייה כאן, היא חלק מן ההבנה, שדייר שיוצא לבית חולים, צריך לחזור הביתה גם אם מצבו פחות טוב משהיה".
ואחרי כל זה אני שואלת את יונת ואהרל'ה:
מה אתם יכולים לספר לי על קרן? איזו ילדה היא הייתה? מה אהבה?
לרגע מהוסס אחד, הם אומרים – קשה להגיד, אי אפשר היה לתקשר ממש, ואז בשטף זה מגיע: "קרן הייתה ילדה שמחה, היה לה טוב בחיים שהיו לה, לפחות עד לחצי השנה האחרונה. לנו היה קשה, אך היא לא הכירה חיים אחרים. קרן אהבה מוסיקה ונהנתה תשומת לב, היא אהבה מגע, אהבה לעבוד במחשב עם לחצן. היה קל להתחבר אליה וקל לחבב אותה."
יונת ואהרל'ה מדגישים: "אין לנו הקלה, האובדן של קרן הוא אבדן של עולם ומלואו, היא לימדה אותנו שאין תעודת ביטוח וילד חריג הוא לא אסון.
קרן הייתה כמו פרח מיוחד ושונה בתוך שיח הפרחים".
|
|
