|
דע מאיין באת
ראיון עם נחום ברוכי
גילה ו. קפלן
בימים אלו, כשהוא בן למעלה מ-70, קיבל נחום ברוכי את תואר הדוקטור שלו
בגיליונות עמודים תשס"ח – שנת השישים למדינה - סיירנו בעזרתו של נחום
בנבכי ההיסטוריה של הקיבוץ הדתי ושל המדינה, בסדרת כתבות שהתבססה על עבודת הדוקטורט שלו
נפגשתי עם נחום לשיחה על מקורות אישיים והיסטוריים
בן הקיבוץ הדתי
שורשיו של נחום ברוכי נטועים בערוגות ההיסטוריות של הקיבוץ הדתי. בשמש קרירה של חורף מאחר, אנו יושבים מחוץ לביתו בקיבוץ בארות יצחק, ונחום מספר. עד שנגיע לגיל 13 בתולדות חייו, כבר עברנו על פרקים נכבדים בהיסטוריה של הקיבוץ הדתי, ובהיסטוריה של עמק בית שאן.
"הורי נישאו ברודגס בשנת 34'. בהמשך, עברו לגדרה ושם נולדנו, אחי הגדול – חגי ואני. בשנת 38' החליטה מועצת הקיבוץ הדתי החלטה עקרונית ואידיאולוגית; "עוברים לעבודה עצמית", בכלל ה'עבודה העצמית' נכנס גם נושא השמירה והביטחון. מוכתר טירת צבי שנתמנה על ידי ההגנה, 'גרשון ריטוב', היה חילוני. וכך הוזמן אבי, יהושע ברוכי, שהיה מאנ"ש, והיה מוכר ביכולתו ליצור תקשורת טובה עם אנשים ובנוסף שלט בשפה הערבית - להיות המוכתר. האידיאולוגיה שלטה בכל".
משפחת ברוכי, אבא אמא ושני בנים קטנים בני שלוש ושנה וחצי הגיעו לטירת צבי. ההיסטוריון נחום מוסיף: "יש מכתב מאריה גניאל על ההסדרים שהיו כרוכים בעזיבת גדרה".
מוכתר המוכתרים
תוך שנים אחדות הופך יהושע ברוכי למוכתר המוכתרים של העמק. הוא עסוק בגאולת קרקעות מטעם הקרן הקיימת, ובעקבות כך נידון למוות על ידי הוועד הערבי העליון. הפלמ"ח מצמיד לו שומר ראש. כאשר נודע לגורמי הביטחון של ההגנה כי המופתי מינה לו רוצח, הוא נוסע מהארץ, תחת זהות בדויה בשם פלטיאל יזרניצקי. יהושע ברוכי מגיע לאירופה כאחד מעשרים ותשעה שליחי הקיבוץ הדתי שגייסו עולים לקיבוצי עלייה, וחוזר לארץ רק לאחר הקמת המדינה.
נחום: "הזיכרונות שלי כילד הם של אבא שמגיע מאוחר בלילה, בכדי לראות אותנו, הוא היה בא לבית הילדים, מעיר אותי מהשינה, מדליק את האור ומראה לנו, ילדי בית הילדים, כל מני דברים מיוחדים שהביא עמו, כמו אקדח, או את הנרתיק המוזהב של האקדח שקיבל מסוחר דמשקאי, או מחתה של נרגילה... כשאבא היה בבית, התפקיד שלי היה לסגור את החלונות והוילונות, כיוון שהבית שלנו היה צמוד לגדר, ואסור היה שאבא יראה מבחוץ".
בזמן שיהושע ברוכי היה עסוק בענייני ביטחון, שרה ברוכי, האם, נשלחה ללמוד בסמינר למורות בירושלים במשך שנתיים, בכדי שתוכל ללמד את פרחחי הקיבוץ, שהמורים השכירים לא הצליחו להתמודד אתם.
"היינו ילדים של הקיבוץ", אומר נחום, "שאולי, אחי, היה תינוק בן שנה ובמשק התווכחו מי תיקח אותו מבית התינוקות בשעות אחר הצהרים, אחי הגדול – חגי, שהיה הילד הגדול בקיבוץ, היה בכיתה של ילד אחד. את כיתה א' למד בטירת צבי, בכיתה ב' היו מסיעים אותו כל יום לשדה אליהו, ובגיל 8, בכיתה ג', שלחו אותו ליבנה ללמוד. את הדרך הארוכה (והמורכבת ממעברים בין טרמפים ואוטובוסים) עשה כמעט לבדו. הוא היה מגיע הביתה בחופשים ובחגים, ילד בן שמונה שכמעט לא ראה את הבית. לימים שאלנו את אמא - איך זה יכול להיות? ותשובתה הייתה, שאלו היו ימים אחרים – ואכן היו ימים אחרים".
משפחה גדולה
כאשר היה נחום בן 13, עזבה המשפחה את טירת צבי.
"למה עזבנו? מלחמת העצמאות פרצה, בירושלים חיה אחותו של אבי, הלנה תמרי, ולה ארבעה ילדים קטנים. בעלה של הלנה נהרג בקרב בבית תורג'מן. איך יכולנו לעזור? אמא נסעה לירושלים והביאה את שני הילדים הקטנים אלינו, לטירת צבי. לאחר זמן לא רב נפטרה דודתי ממחלה, ולמשפחתנו הצטרפו שני הילדים הבוגרים. המשפחה המורחבת מנתה 8 ילדים, שהיו צריכים בית. וכך, כשחזר אבא מן השליחות באירופה – עזבנו את הקיבוץ ועברנו לירושלים, שם נולד הילד התשיעי במשפחה – ישרוליק. בתיכון למדתי בישיבה בכפר הרא"ה ובכרם ביבנה ומשם הלכתי לנח"ל והגעתי כחבר גרעין מתנחלים (מלשון נח"ל) לבארות יצחק. המצב באותם השנים בבארות יצחק היה קשה; היו מעט חברים, ומצב הרוח והמצב הכלכלי היו בשפל. ההשתלבות של הגרעין בקיבוץ שינתה את התמונה, תוך שנתיים היו עשר חתונות בין בני הגרעין לבני המשק וגם אני התחתנתי עם חנה לבית קסטנבאום (ערמון)". כך אצל נחום, האישי מתערבב בהיסטורי, החיים כשדה מחקר.
מן השדה אל אקדמיה
אבני הדרך של נחום מציינות תפקידי מפתח בקיבוץ, בתנועה ובצבא; ריכוז גד"ש, ריכוז משק, עבודה בבני-עקיבא, שליחות בארה"ב, מזכיר קיבוץ, ובהמשך מזכ"ל הקיבוץ הדתי. הקריירה החינוכית שלו כוללת הוראה וניהול בית ספר. לצד אלה, טיפח קרירה צבאית שהחלה במבצע קדש והסתיימה במלחמת המפרץ הראשונה, בה שמש כמפקד נפת פתח תקווה (תפקיד מקביל למח"ט).
בשעה טובה ובמזל טוב קבלת תואר דוקטור. מה הביא אותך לפנות ללימודים אקדמאיים באמצע החיים?
"יש תמונה שזכורה לי - אני בגיל 45, הולך בשדה הכותנה, זה שכאן ממול, ושואל את עצמי - "מה אתה עושה כאן? מה הלאה?". באותה תקופה נאלצתי לעזוב את הגד"ש בעקבות בעיות בגב, וחשבתי שהנה זה הזמן שאני יכול לפנות לחינוך. וכך היה; למדתי באוניברסיטה לימודי תואר ראשון (בלי שהייתה לי תעודת בגרות) ובמקביל הייתי מזכיר הקיבוץ. כך קרה שבגיל חמישים נכנסתי בפעם ראשונה לכיתה כמחנך. ומאז אני 22 שנה בבית ספר, מתוכם שנה כמנהל".
במסגרת לימודיו לתואר ראשון, בחר נחום בלימודי א"י ותנ"ך: "בחרתי בשני התחומים כיוון שידעתי שבלימודי א"י אצליח, ולקחתי גם לימודי תנ"ך – שיהיה לי מקצוע ללמד. מאוחר יותר כמורה ביחד עם שותפים, בנינו את "מגמת לימודי א"י", מגמה המשלבת לימודים וטיולים". חלק ניכר מן הלימודים עשה נחום במקביל להיותו מזכיר הקיבוץ ועובד בגד"ש כשהוא נאלץ להיות "תלמיד שלא מן המניין, שתמיד סוחב חובות". התואר הראשון הוביל לתואר שני. משהתוודעתי למחקר האקדמי, היו שני נושאים שחשוב היה לי לחקור באופן אקדמאי, שניהם קשורים אלי באופן אישי - סיפורה הדרמטי של בארות יצחק וסיפורו הדרמטי של אבא שלי. ואכן, נושא התואר השני שלי הוא "פעילותו הביטחונית של הקיבוץ הדתי בתקופת המנדט".
דני תמרי, בן דודו שגדל אתו כאח, שכנע אותו לקבל על עצמו את תפקיד מזכ"ל הקיבוץ הדתי. "ההחלטה ללמוד לדוקטורט גמלה בלבי כשעבדתי בקיבוץ הדתי. ראיתי שיש כאן סיפור אדיר שאף אחד לא יודע עליו, גם אלו שחיו בתקופה, אף אחד לא יודע מה היה בקרב בטירת צבי (חוץ מלוי גבעון). גם אנשי בארות יצחק לא ידעו על גבורת האנשים, לא יודעים שנצחו באחד הקרבות החשובים במלחמת העצמאות. לא תיארתי לעצמי עד כמה זה יהיה קשה. היה לי ברור שאני צריך להיכנס כל כולי למחקר".
דוקטור לקיבוץ הדתי בעשור הראשון למדינה - איך מתנהל מחקר כזה? ואיך יוצאים מן הארכיון לקהל הרחב?
"עבודת המחקר מורכבת מאיסוף החומר וניתוחו. אלו שלבים מסקרנים ומעניינים, בהם מתבררים הקשרים בין אירועים ותהליכים. המשך העבודה, הכולל עריכה תוכנית ועריכה לשונית היה עבורי משעמם ואפילו די מעצבן.
לא השקעתי את כל האנרגיה בשביל להיות דוקטור זקן. המטרה הייתה לפרסם את הסיפור, לכן כבר משלבי העבודה הראשונים היה חשוב לי שבסופו של דבר, העבודה תצא כספר בהוצאה רצינית ואקדמית, שגם תמכור. ההליכים סביב הדוקטורט וסביב הספר הם ארוכים אך סוף טוב, הדוקטורט אושר והספר יֵצא לאור, אי"ה, בהוצאת 'יד יצחק בן צבי'".
על מה העבודה ומה יופיע בספר?
"כותרת המחקר היא: 'הקיבוץ הדתי בשנים תש"ח – תש"ך'. נושא המחקר הוא שיקום תנועת הקיבוץ הדתי אחרי החורבן שעבר עליה במלחמת העצמאות. המחקר תַּחום בזמן: נקודת ההתחלה היא יום הכ"ט בנובמבר, אז החליטה עצרת האו"ם על הקמת המדינה ולמחרת נסגר המצור על גוש עציון, ובמקביל החל הדיון בקיבוץ הדתי, על פינוי החברים המבוגרים (ראו רשימה בעמודים כסלו תשס"ח – גיליון 718) נקודת הסיום היא סוף שנת תש"ך, כאשר קבוצת בני דרום הפכה למושב שיתופי.
במהלך המחקר מצאתי אישור לטענת חוקרים אחרים, שאחד התהליכים הפנימיים המשמעותיים שהתרחשו בשנים האלו הוא תהליך של התרופפות רעיונית – חל מעבר מחברה משימתית לחברה צרכנית הנכנעת לדרישות הפרט על חשבון המשימתיות הלאומית. עם זאת, הישרדותה של תנועת הקיבוץ הדתי, חרף המשברים העצומים שעברה, נזקפת לזכותו של גרעין קשה, שהיה קיים בכול אחת מהקבוצות הוותיקות, גרעין שלא ויתר על דרכו הייחודית ודבק באידיאלים שניסח לעצמו בשנים הראשונות.
לאחר העשור הזה התנועה נשארה קטנה ויציבה, עד הפריצה הגדולה שבאה אחרי מלחמת ששת הימים. כאפילוג, ניתן לומר שהיום נסגרו מעגלים, עם חזרתם של המושבים השיתופיים, אולם תחום זה שייך לאקטואליה ולא להיסטוריה.
אורכו של הספר יהיה כחצי מאורך הדוקטורט, ויהיו בו שני חלקים עיקריים:
• החלק הראשון יעסוק בפעילות התנועתית, כפי שהיא משתקפת בדיווחים ובדיוני המוסדות (מזכ"פ, מזמו"ר ומועצות והתכתבויות בין הממסד והקבוצות).
• החלק השני יתמקד בסיפורו הפרטי של כל קיבוץ. בספר (ובמחקר) מופיעים שבעה עשר הקיבוצים שכללה התנועה באותה תקופה. בספירה נכללים יישובי עמק בית שאן - טירת צבי, שדה אליהו, עין הנצי"ב; יישובי גוש עציון - כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים; יישובי גוש הנגב - בארות יצחק, כפר דרום וסעד, וכן קבוצת יבנה וביריה (היאחזות). אל אלו הצטרפו בתקופה שנחקרה שלוחות, לביא, מכורה, אחדות, שחר, תחיה – ארבע האחרונות וכן ביריה לא שרדו, וסיפורן הופיע כאן בגיליונות 'עמודים' בשנה שעברה במסגרת הסדרה 'פרשיות עלומות'".
סקופ בארכיון
איך אוספים חומרים למחקר כזה? מה חלקו של החומר הכתוב לעומת הראיונות?
"הסיפור עצמו על פרטיו נבנה מתוך החומרים המצויים בתיקי הארכיון. לדוגמה, בארכיון מצויה התכתבות בין עין צורים למזכירות הפעילה, בנוגע למעבר של חברי ביריה אליהם ולא לסעד. בהמשך ראיינתי חברים שעברו מביריה לעין צורים והם מוסיפים את הצבע לעובדות. כמובן שהראיונות אינם אובייקטיבים, והזמן משכיח פרטים ומטשטש עקבות. התהליך יכול להיות גם הפוך, ודוגמא מרגשת היא סקופ שעליתי עליו תוך כדי ראיון עם אליעזר ביננפלד (ביני), חבר בני דרום, יו"ר מועצה אזורית חבל יבנה, וזה הסיפור: משהבינו בקיבוץ הדתי כי בני דרום מתכוונים להפוך למושב שיתופי, עלה רעיון "לכבוש" את בני דרום ולהשאיר אותם קיבוץ. לסיפור לא נמצא שום תיעוד, ומרואיינים שונים לא שיתפו פעולה (או שלא רצו או שלא זכרו). במסגרת החיטוטים בארכיון, מצאתי במקרה את תיק הטיוטות של הפרוטוקולים. על אחד הפרוטוקולים הרשומים בעפרון נכתב בדיו אדומה 'לא להדפיס'.
בפרוטוקול נכתב כי בדיון שנערך במזכירות המורחבת בנוגע לבני דרום, עלו דעות שונות. היו שאמרו ש"אין מה לעשות". אריה גלזר (טירת צבי) אמר: 'לכבוש או לנטוש'. אריה קרול (סעד) אמר: 'לכבוש' ורודי הרץ (יבנה) אמר: 'בדקתי, אין לנו סיכויים לעשות שם שום דבר ועלינו לתת להם להפוך למושב שיתופי'. כשהלכתי לאמת את הסיפור, עם הפרוטוקול (הטיוטה) ביד, הסתבר שיש מי שזוכר. הסיפור הזה מלמד על התרבות הארגונית והמנטאלית של הקיבוץ הדתי, בה לא נהגו לפרסם פרוטוקולים ודיונים. גם הפרוטוקולים בנוגע לדיון על פינוי כפר עציון ופינוי בארות יצחק לא פורסמו בזמנם, והדברים מתגלים (ועכשיו גם מתפרסמים) תוך כדי חיטוט בתיקים מלאי ניירות מצהיבים.
במידה ולסיפור יש גרסאות שונות, הפוסק האחרון הם הדברים שנכתבו בסמוך לאירועים (פרוטוקול, כתבה, דיון). אך הסיפורים ברובם הם סינתזה של שלושה מקורות - כתובים של אז, ראיונות של היום, התכתבויות ופרוטוקולים, וכחוקר עלי לתת את המשקל הנכון לכל מקור. השתדלתי לראיין בעיקר אנשים שהיו בתפקידים ציבוריים – שהשתתפו בדיונים וידעו מה באמת קורה.
כשהצגתי את עבודתי לפני הסמינר המחלקתי (האולם המה מפה לפה), נשאלתי: 'איך אתה יכול להיות אובייקטיבי אחרי שהיית מזכיר התנועה?'. זו שאלה טובה ולגיטימית ואני יכול להגיד שאת מה שחקרתי, כפי שראית, בדקתי לעומק פעם ועוד פעם, אך נכון שיש גם מיתוס שבו אסור לגעת, ואני מדבר על עמידתם של גוש עציון, טירת צבי, כפר דרום ובארות יצחק. מדובר כאן במיתוסים, ומיתוס הוא כלי חינוכי והוא חשוב לקיבוץ הדתי ולציונות הדתית יותר מהביסוס המדעי שאוהב לחשוף את הצללים. גם אם "האמת המדעית" שונה, זו האמת החינוכית. כמו כן, מלכתחילה נמנעתי מנגיעה בשני נושאים: התפתחות החינוך (שנחקר על ידי אחרים) ותחום הכלכלה (אינני בעל כישורים לכך)".
כילדים, בחינוך הקיבוצי, נהגנו להדביק אמירות שיפוטיות כמאפיינות קיבוצים שונים (קמצנים, חברותיים, הכי דתיים, בשומר הצעיר...) להפתעתי, מתוך סדרת הכתבות שפרסמנו בעמודים - 'פרשיות עלומות', עולה באופן חזק וברור שלסטיגמות האלו יש שורשים אמיתיים, ובאמת לכל קיבוץ יש 'אופי', מאפיינים שהוא פועל על פיהם. מה קובע את האופי של הקיבוץ?
"אופי הקיבוץ נקבע על ידי מספר גורמים;
• הגורם הראשון הם חברי הגרעין המייסד. הם שקבעו את אופי הקיבוץ ואת התרבות הארגונית שלו. מי שהצטרף מאוחר, כבר ידע למה הוא נכנס ובחר בכך. ומכאן נולד המשפט הידוע 'ככה זה ביבנה'. הנקודה הייקית - 'רודגסית' הייתה קיימת לא רק ביבנה, אלא גם בשדה אליהו, בעין הנצי"ב, בשלוחות ואפילו בלביא. כדאי לזכור שכל אלו נוסדו על ידי מי שהתחנך בנוער ביבנה או שראו בה את המופת לקיבוציות. היו קבוצות ייחודיות שבחרו ביודעין, לאחר בחינת חלופות אחרות, בתרבות הארגונית של קבוצה ותיקה והשתלבו בתוכה ואחר כך השפיעו עליה מבפנים, אך לא שינו את אופייה. דוגמה? בבקשה: האיטלקים ביבנה ובשדה אליהו; השפעתם החברתית-תרבותית מורגשת היטב, בעיקר ביבנה ואפילו שלא היו יותר מ-8% מהחברים. כאלה היו גם הצרפתים הראשונים בשדה אליהו.
• קבוצות השלמה שרצו לשנות את הקולטים נכשלו. לדוגמה, גרעין איתנים בבני דרום ואמונים בלביא.
• השפעה חשובה יש גם ל"יחידי סגולה", שהקרינו מאישיותם החזקה, לאחר שהצטרפו לקיבוץ והאצילו מרוחם, הגם שלא כולם היו מחבורת המייסדים. כאן ניתן להזכיר בראש וראשונה שמות כמו הרב דוקטור גדליה אונא (טירת צבי ושדה אליהו) וגם אחיו משה. וכן דב רפל (יבנה), מרדכי חיות (יבנה), אליעזר גולדמן (שדה אליהו), חיים טאובמן (שדה אליהו), שמחה פרידמן (טירת צבי) ועוד.
בדוגמה אחרת אנו רואים כי על סעד מרחפת רוחו של אריה קרול, שהייתה לו התכונה המופלאה לדעת מהו הדבר החשוב ושם להיות, פעם זה בני-עקיבא, פעם בניין סעד בנגב ופעם זו יהדות ברית המועצות. אריה יצר בסעד תרבות ארגונית של ניהול מעל המזכירות הנבחרת – ובמקרים מיוחדים הוקמו 'צוותי על משימתיים'. אם אינני טועה, זה קיים בסעד עד היום.
• אופייה של לביא נקבע כאשר התארגנו והתגבשו בהכשרה ארוכה מאוד באנגליה, על יסוד לימוד אידיאולוגי בלבד. הם תרגמו את ההלכה למעשה ביבנה, שהייתה תחנתם הראשונה בארץ".
איזו תובנה מרכזית עולה מתוך העבודה הגדולה הזאת?
"מה שעולה באופן בולט מתוך העבודה הוא כי מה שהחזיק וקִיים את תנועת הקיבוץ הדתי בכל השנים הקשות האלו - הם החברים הוותיקים. 'הגרעינים הקשים' של רודגס, בארות יצחק, עין צורים, סעד, טירת צבי, שדה אליהו ועין הנצי"ב. הממסד התנועתי היה מאוד רופף. החולשה התנועתית נבעה מסיבות שונות, ביניהן קושי בגיוס אנשים בעת המלחמה וחוסר יכולת להשתלט על היקף המאורעות שהכו בקצב מהיר.
בשנים הקריטיות עליהן נסב המחקר, כל הקיבוצים היו במצור, ואנשים לא יכלו להגיע לתל אביב. במזכירות הקיבוץ הדתי ישבו שני אנשים - מופ כהן מיבנה, ומשה פרידמן מבארות יצחק, ושני האנשים הללו היו צריכים להחליט בשם התנועה החלטות דרמטיות ולהוציאן לפועל, כמו סיוע למשקים במצור, השגת תמיכה בקבוצות הילדים והאמהות המפונות, ניצול הזדמנויות להתיישבות, גיוס משאבים כספיים לעזרת המשקים שחדלו לתפקד, ובאותו הזמן להפעיל רשת של שליחים בחו"ל, שניסו להכין את גרעיני התגבורת באירופה ובאמריקה וגם לגייס כספים למגבית החירום.
ניתן לומר שהמשברים הגדולים היו עד שנת 1950. אז התרחש החורבן והחל השיקום. אז עלו על הקרקע 11 נקודות וחמש מהן נעלמו. ומה שנותר אחר כך החל להיות מחדש תנועת הקיבוץ הדתי. לאחר מכן יש התבססות ובניה".
תנועת הקיבוץ הדתי, היא תנועה קטנה...
"במחקר עלה כי היו פנטזיות על תנועה גדולה. באחד מגיליונות 'עלונים' כותב דוד בית אריה: 'יש לנו כבר שבעה גושי התיישבות, עכשיו רק צריך לדאוג שבכל גוש יהיו חמש קבוצות...'.
בשנת 52', כשהמצב בקיבוצים היה קשה, הפרנסה הייתה מיום ליום, משואות יצחק וניר עציון פרשו (סולקו) מן הקיבוץ הדתי והקבוצות הקטנות (שחר, מכורה...) נעלמו – התקיים כנס בוילהלמה (בבארות יצחק) שנושאו: 'הקיבוץ לאור התמורות', בו נכחו, אולי, שלושים איש. בהרצאת הפתיחה של רודי הרץ, שהיה ידוע כאיש מעשה זהיר וסולידי, הוא אמר (ציטוט חופשי): 'עד כה היינו עמוסים במשימות הנובעות מצורך השעה, והנה הגיעה השעה להוציא לפועל את תפקידנו האמיתי, שהוא להיות מופת למציאות המתהווה בארץ ישראל, לחיות חיים יהודיים מתוקנים במדינה'. מתוך האמונה הזו, שרק במסגרת חיים סוציאליסטית, ניתן לגייס אנשים למשימות ולחיות חיים יהודיים מתוקנים, נבעה הרשות להוציא את המושבים השיתופיים מהתנועה. אך יחד עם זאת, לרשימה של שישים תפקידים תנועתיים נחוצים הצליחו
לגייס בקושי כשלושים איש, וחלום התנועה הגדולה נותר בגדר חלום".
אפילוג – איך מסיימים?
"ארבעים שנה אחרי סיום התקופה הנחקרת, נקראתי לעמוד בראש מזכירות התנועה. במה עסקנו? במשקים במשבר כלכלי ורעיוני, בהפרטות, בדרישות להדחת קבוצות מהתנועה בשל סטיות אידיאולוגיות, בגישור בין דתיים לחילוניים. לכל הסוגיות הנדונות שורשים בתקופת המחקר".
קצת יותר משלוש שנים אני יושבת על הכיסא המכובד של 'עורכת עמודים', ומנסה למלא עבור כולנו את הדפים בצבע ובעניין. תרומתו של נחום הן לצבע והן לעניין היא גדולה, אך מעבר למאמר כזה או אחר, לכתבה צבעונית יותר או פחות – אני יודעת שעבורי, לפחות, המחקר הזה של נחום חושף ומעלה על פני השטח את מה שהיה ועוזר לנו להבין מאין באנו – ומתוך כך להשכיל ב-לאן אנחנו הולכים.
|
|
