|
השמיעיני את קולך
שיחה עם רחל קרן – יו"ר הוועד המנהל של 'קולך'
גילה ו. קפלן
"המאבק של נשים דתיות לשינוי מעמדן של נשים הוא מאבק דתי
שהרי ביסוד היהדות עומד הכלל של שוויון ערך האדם"
שיחה על יהדות ופמיניזם עם רחל קרן – יו"ר הוועד המנהל של קולך
במלאת עשור להקמת התנועה
פתיחה
לפני כחודשיים חגג ארגון 'קולך', עשור להקמת התנועה שהניפה דגל במרכזו חרוטות המילים - נשים המחויבות להלכה אשר פועלות למען קידום מעמדן של נשים ושוויונן, והגשת סיוע ומאבק נגד פגיעה בנשים.
לאוניברסיטת בר אילן התקבצו ובאו חברות, אוהדות ותומכות, וכן – גם חברים, אוהדים ותומכים. על הבמה ברכות ושירים, וברב-שיח על הבמה נפרשת פעילות ונאמרות אמירות. רבות מבין אלו שעל הבמה הן חברותינו - חברות הקיבוץ הדתי. ובהפסקה אומרת לי חברה "איך זה שעל הבמה הקיבוץ הדתי כל כך מיוצג אבל הקיבוצים שלנו הם ממש לא 'קולך'?"
הגעתי למדרשת הבנות בעין הנצי"ב לשוחח עם רחל קרן (עין הנצי"ב), על קולו הייחודי של ארגון 'קולך'. רחל סיפרה על הבית ועל התעוררות המודעות והפמיניזם. לא סיימנו... לאחר שלושה ימים אנחנו נפגשות שוב. המקום - אותו המקום, הזמן - תחילתו של שבוע, סימני השבת פזורים בבית המדרש, הבנות מתקבצות לאחר שבת הורים מוצלחת. "בואי נתחיל ממקום אחר", אומרת לי רחל. "ממה?", אני שואלת; "בואי נתחיל באמירה כי המאבק של נשים דתיות לשינוי מעמדן של נשים הוא מאבק דתי. שהרי ביסוד היהדות עומד הכלל של שוויון ערך האדם. אנו מוצאים במקורות שלנו אמרות כמו: "חביב אדם שנברא בצלם"(ר' עזאי) או "ואהבת לרעך כמוך"(ר' עקיבא). מצב לא שוויוני איננו מצב נכון - לא מבחינה יהודית, לא מבחינת רוח התורה ולא מבחינת כבוד הבריות וכבודו של כל האדם אשר הם יסוד קיומה של התורה. יסוד זה משובש מאוד כשמתבוננים על מעמד האשה ביהדות".
ואחרי שהבהרנו את העיקר הזה – נתחיל מן ההתחלה:
רק עשור? כבר עשור? – האם יתכן? נראה לי 'לא יתכן'. – רחל, ממתי נושאים 'נשיים' בוערים בעצמותיך ואיך נוצר הקשר בינך ובין 'קולך'?
על חנה קהת, היו"ר הראשונה והיוזמת של 'קולך' שמעתי מרב שהכיר אותי ואת דעותיי ואמר לי: עכשיו מצאי מקום בו תוכלי להביע את דעותיך ולפעול למענן. אשה בשם חנה קהת מקימה ארגון לנשים דתיות. ב'כנס לביא' היה הקיבוץ הדתי בין הראשונים שנתנו במה להתארגנות זו. דברו שם רבקה לוביץ, גילי זיוון ונשים נוספות. הרגשתי שסוף סוף עולות על פני השטח השאלות שהיו חשובות לי.
אני גדלתי בבית בו השאלה הפמיניסטית לא הייתה קיימת. למדנו ולומדנו, הבנים והבנות, כפי יכולתנו ודעתנו. כשהגעתי לגיל בת המצווה, התעוררה בי מודעות שזה מצב יוצא דופן. לי היה ברור שהדרשה שאכין היא מרכז החגיגה ושחשוב לי ליצור אמירה משמעותית.ישבתי עם אבי, אפרים אלימלך אורבך ז"ל, ולמדתי אתו וממנו המון. הנושא שבחרנו היה - "מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים קיבלו על עצמן לקבלן, על אף שהן פטורות", עד מהרה נוכחתי שאני יוצאת דופן בעשייה הזאת לקראת בת המצווה, באפשרות הלימוד שניתנה לי ושנפתחה לפני. הבנתי שיש לי הזדמנות שהיא לא תמיד מצויה ואף לא כל כך רצויה לכולם (ולכולן).
היית 'ראש מדרשת עין הנצי"ב' והיום את ר"מית. המדרשה הייתה חידוש של הקיבוץ הדתי – מקבילה לישיבה, לימוד תורה לשמה לבנות. הקיבוץ הדתי היה גם חלוץ בכלל בלימוד גמרא לבנות. מהו חלקו של הלימוד בעולמה של האשה הדתית ומה הקשר בינו לבין מעמדה הציבורי-דתי-הלכתי?
כבר בצעירותי התחזקה אצלי ההבנה כי עולמו הדתי של האדם בנוי על לימוד התורה וידיעתה. הדרת הנשים מן הלימוד היא, בחלקה לפחות, הסיבה להעדר המקום ולחוסר הלגיטימיות של נשים – בעיצוב פניה של היהדות, בתפילה ובטקסים הדתיים. יש לזקוף לזכותו של הקיבוץ הדתי שהיה חלוץ ואפשר לבנותיו ללמוד גמרא. אך מעבר ללימוד בשנות התיכון לא הציבו לבנות יעדים תורניים להמשך הדרך. כמחנכת בשק"ד, בטרם היות מדרשות, נתקלתי בקושי כשלא היה לאן לכוון את הבנות גם בתוכנית י"א (במקביל לישיבות אליהן הלכו הבנים), וגם לאחר כיתה י"ב. גם בעניין של הצבת יעדים לבנות כשלנו, למשל, בנושא התפילה. לא ידענו לשדר שתפילה היא נורמה והדרישה והציפיה של כל אדם מעצמו, איש או אשה, צריכה להיות שווה. בהקשר זה אפשר לציין לדוגמה, שכאשר היו מונים את אחוז ה"לא דתיים" תמיד דובר על בנים, הבנות לא נספרו כיוון שהביטוי הדתי אצל הבנות התמקד בעיקר בבחירת בן הזוג. אולי זו הסיבה שעבור חלק מן הנשים שצמחו בחינוך הקיבוצי לא באמת אכפת מן הנושאים הדתיים.
כשנפתחה המדרשה, ביוזמתן של נשים צעירות שפנו ובקשו "ישיבה" עבורן, והוזמנתי ללמד בה – ממש הרגשתי קנאה: "איך לא חשבתי על הרעיון הזה לבקש לעצמי בית מדרש של נשים? איך לא ידעתי לרצות את הדבר הזה?" כאן במדרשה למדתי איזו משמעות יש לקיומו של בית המדרש בעיצוב החיים. הנה מצאתי מקום שאפשר לשאוף אליו ולכוון בנות ונשים צעירות למצוא בו את המשך הדרך. עבורי היה זה שינוי משמעותי ביותר כשהתחלתי ללמד במדרשה, ולאחר מכן כשעמדתי בראשה – המדרשה מילאה אצלי צורך של משהו שקודם לכן, אף על פי שלמדתי הרבה בעבר, לא היה לו ביטוי. מקום של יצירה ולימוד תורה של נשים.
ההתעוררות של ארגוני הנשים ו'קולך' בראשן, ועוד קודם לכן הקמת המדרשות, נתנה את המקום לנשים בבית המדרש, ובהמשך וכתוצאה ישירה מכך – השפיעה על חיפוש מקום בבית הכנסת, בקהילה ובהשפעה על פניה של היהדות – מקום משמעותי אמיתי ונחשב.
האם לא נכון להגיד כי מעמד האשה ביהדות, בדומה למעמדה של האשה בחברה כולה היה מעמד לא שוויוני? האם נכון לצפות שהתפתחות הפמיניזם העולמי תביא גם ליתר שוויוניות במעמדן של הנשים הדתיות? או שמאידך הפמיניזם פורץ את גדרי ההלכה בצורה שלא מאפשרת קיום ומקום לפמיניסטית הדתית?
ההסבר כי מעמדה הנחות של האשה ביהדות תואם את מעמד האשה בדורות קודמים והולם את התפיסה ואת המציאות החברתית שהיתה קיימת בכל העולם, הוא אמנם נכון בחלקו, ונוח לנו להתלות בו – אך הוא לא כל האמת, כי בתורה, קיימות אמירות קשות מאוד בנוגע למעמד האשה. כאשה מאמינה יש לי קושי רב עם הדיסוננס הקיים בין אמירות כמו "חביב אדם שנברא בצלם" לבין המצב המתואר בתורה (הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה) בו לנשים אין מעמד משפטי. עם תולדה של מציאות חברתית, קל יותר להתמודד ובעיקר, קל יותר לתקן. היום אנו עומדות במקום בו אנחנו בודקות כיצד ההלכה מתקדמת ומשתנה בתוך המסגרת עצמה. האם ניתן לקדם את ההלכה? תשובה לשאלה זו נותנת תמר רוס על פי דברי השל"ה: "התורה מתפרשת – בכל יום התורה מתחדשת ושורשיה נטועים במעמד הר סיני". דוגמה ל'חידוש' ההלכה נראה כבר בתקנת ר' שמעון בן שטח בעניין כתיבת הכתובה. תקנתו זו מתקנת את מעמד האשה העומדת בפני גירושין (שלא תהיה 'קלה להוצאה' – לשון הגמרא). הדיון ההלכתי בגמרא מעיד על ההתמודדות ההלכתית של חכמים עם המשמעות הישירה העולה מדברי התורה, והצורך בתקנת תקנות לתיקון דברי התורה.
אם אנו מבינים כי כבוד האדם ושוויון ערך האדם הם יסוד התורה, נוכל להבין כי מציאות חברתית פוגעת "שמסתמכת על התורה" צריכה תיקון. אני לא רוצה לשנות את ההלכה, אלא שקולה של ההלכה ישמע מתוכה.
הפמיניזם אינו ערך שבא לפרוץ גדרי הלכה, אך בבסיסו הפמיניזם מערער על המצב הבטוח והמוכר ולכן מהווה איום על גברים ונשים כאחד. גם אלו שנרתעים מן המילה המפורשת – צריכים להיות אסירי תודה לפמיניסטיות הראשונות שבזכותן אנו, הנשים, ראויות לבחור ולהיבחר, ללמוד, להתפרנס, להיחשב לישות משפטית וזכויות נוספות שהיום מובנות מאליהן אולם לא היו כן לפני קום התנועה הפמיניסטית. אין אדם הגון שהיה מוכן לוותר על ההתקדמות הזו ביחס האנושי לכלל בני האדם ונשים בכלל. התנועה הפמיניסטית היא תנועה מוסרית, כי כיצד יעלה על הדעת שבני אדם שנבראו בצלם אלוהים אינם זכאים להזדמנויות ולזכויות שוות. הפמיניזם נתפס כמאיים, כיוון שהוא מייצג שינוי של העולם הפטריארכאלי – המסורתי וככזה הוא מעורר חרדה.
ובכל זאת מה מרוויח העולם הדתי מן הפמיניזם?
המאבק הדתי - הפמיניסטי חולל מהפכה לא רק ביחס לנשים אלא ביחס לכל 'אחר' בחברה. זהו מאבק דתי אמיתי שבא לבטא את יחס התורה לגבי אוהביה ושומריה, וגם לגבי מי שאינו כזה – בנינו החילוניים, עובדים זרים, העמדת הצדק החברתי כמדד עליון בהתנהלותנו המוסרית, בעלי נטיות מיניות 'שונות', חובתנו לגבי בעלי מוגבלויות ועוד...
הפמיניזם מתחבר להכרה שבשם התורה אי אפשר ליצור אפליה. הפמיניזם הוא שהעלה למרכז הבמה סוגיות מטרידות מתחומים שונים שאין חולק שהן סוגיות דתיות חשובות. מדובר בנושאים שונים, כמו:
• הדרתן של הנשים ממרכז הפעילות הדתית בבית הכנסת ובית המדרש
• טיפול במצבים פוגעניים בנשים עגונות או מסורבות גט
• יחס מתעלם ומכחיש ויחס מזלזל כלפי נשים (וגם ילדים) בשאלות של הטרדה מינית, ואלימות במשפחה
החברה הדתית לא עוסקת מספיק בשאלות חברתיות. הפעילות של 'מעגלי צדק' היא גם תולדה של המאבק על זכויות, המאבק הפמיניסטי – השיח הדתי הכללי שלנו צריך להיות מוסרי וחברתי.
רווח נוסף של הפמיניזם ליהדות הוא עושר לימוד התורה. עולם היהדות חסר היה את גדולתן של נשים בתורה, עד לעשרות השנים האחרונות – ובדורנו התורה מתעשרת גם בתורה של נשים.
נראה לי כי יש דמיון בין הקיבוץ הדתי לפמיניזם הדתי – בשניהם יש מתח בין שני החלקים ושניהם מתמודדים עם יצירת גשר בין הדת לבין צורך בתיקון עולם בצורה שלא נאמרת (ישירות לכל הפחות) בכתבי הקודש.
ארגון 'קולך' מייצג את הפמיניזם הדתי (חשוב לציין שהיו תנועות שקדמו לה). הפמיניזם הדתי פועל בחברה שמיסודה היא שמרנית – כל הצעה של שינוי סדר מאיימת. כל מסגרת מקבלת מימד של קדושה ולפיכך כל הצעה לשינוי – היא הצעה המערערת את הקודש. כמו, לדוגמה, ההרגל בן מאות השנים שבו אין לנשים מקום בבית הכנסת (או שיש מקום דחוק באחורי בית הכנסת). ההצעה שנשים תעמודנה בתוך בית הכנסת במקום נפרד אבל שווה, מול ארון הקודש, נתפסת כמערערת את הקודש – אף שאין בה שום אמירה לא הלכתית ויש בה אמירה מאוד יהודית.
מקומה (ומיקומה) של האשה בבית כנסת הוא מטפורה לכל הצעות שינוי. לדוגמה - אין שום מניעה הלכתית שנשים תהיינה פוסקות הלכה, אף כי במשך הדורות היה מובן מאליו שרק גברים עסקו בפסיקת הלכה, כי רק אצלם היה הידע. היום קיימות "יועצות הלכה" (שעסוקות, למעשה בפסיקה), או טוענות רבניות בתוך בתי הדין. אני בטוחה כי בעתיד נראה גם דיינות – שהרי אין מניעה הלכתית (כמו דבורה שהייתה שופטת). זו היא התקדמות ההלכה. בקשת הנשים להשמיע את קולן ולטול חלק בחיי הדת המעשיים – מערערת על האופן שבו נעשו דברים מאז ומעולם ובכך מערערת על ה'סדר הטוב'. מכאן עולה השאלה - האם הסדר הקיים הוא הנכון? לעולם הדתי קשה להכיל ביקורת וסיבה זו נוספת על הקשיים שהזכרנו בנוגע לסוגיה הפמיניסטית הכללית.
הקיבוץ הדתי היה בעבר מאוד אוונגרדי בהניפו את דגל לימוד התורה (והגמרא) של הנשים, ובהקימו את המדרשה הראשונה לבנות. אך מצד שני אנו רואים שהקיבוץ הדתי מאוד שמרן בדרישות ובאתגרים שהוא מציב לבנות. תנועת 'קולך', היא ארגון שעובד בעד ולא נגד (אף כי אולי לא כך נראו הדברים בהתחלה), הארגון לא בא לערער אלא לתקן, ואני מרגישה שיש הקבלה בין 'קולך' לתנועת הקיבוץ הדתי בראשיתה שהרימה דגלים חדשים, שעשתה דברים שאז לא היו מקובלים כמו ציונות דתית, חלוציות דתית.
|
|
