תמורות העתים בארון הספרים
עיון בשני שירים של ליליאן דבי-גורי
"לפני ארון ספרים אחר" ו"תמונת מצב"
רבקה שאול בן צבי
תמונות חיים נעלמות במדפים גבוהים
או קמלות משליכות את הילות זוהרן
רבקה שאול בן צבי, קוראת בשני שירים; התגברות הרוח על כובד האדמה
לפני ארון ספרים אחר
בשירו הידוע של ביאליק "לפני ארון הספרים", עומד המשורר מול המקורות הרוחניים של חייו, ואין ביכולתו לחזור אליהם. הספרים הפכו לגווילים, נציגי האמונה שכבתה. זהו שיר על השבר הנפשי של מי שעזב את עולם התורה, אך עדיין קשור אליו בחוטי העומק של חוויית נעוריו.
הכותרת "לפני ארון ספרים אחר" מעבירה אלינו את הייאוש והאהבה של דובר הניצב בפני נכסים שהיו לו – ואינם. בעולמה השירי של ליליאן דבי-גורי, ראשית החיים היא מחוז הכיסופים, נוכח תהליכי חיים של אובדן וכיליון.
השיר מורכב משלושה חלקים שבמרכזם תמונת ארון הספרים. הראשונה מעצבת את מהלך הזמן בתמונה של העברת ספרים אל המדף, כאשר באופן טבעי אנו מניחים במדף הגבוה את החפצים הראשונים, ומתקדמים בהדרגה אל המדפים התחתונים. במעלה המדפים מצויות אפוא שנות הילדות והנעורים, עם המטען הרגשי של "גובה" על משמעויותיו השונות. בתמונה השנייה מנסה המשוררת לחזור אל חוויית השנים הללו, אך הן הולכות ומתחמקות, כי הדובר הולך ומתרחק מהספרים. אכן, אנו מתנמכים פיסית בחלוף שנותינו, אך כאן הכוונה לגובה הרגשי והחווייתי של שנותינו הראשונות, שכבר אינו בהישג ידינו. גם תמונה זאת עשויה להיות מובנת בהקשר הביאליקאי, לפיו עולם הילדות הוא מקור חיי האדם.
בתמונה השלישית מנסה הדוברת להגיע אל הספרים באמצעות סולם; אולם שם למעלה כבר אין עולם חי ותוסס, אלא מתים שנחנטו. החנוט הוא אסתטי למראה ונראה כאדם חי. פעולת החניטה מנסה להתגבר על המוות באמצעים אסתטיים, אך זוהי אשליה בלבד, כשם שכל אמנות מבוססת על אשליה. בחלק זה נרמזת ההשקפה, המופיעה תכופות ביצירות ספרות, שההנצחה האמנותית אינה שונה במהותה מפעולת החניטה, ועיסוקה בעולם שכבר איבד את חיותו הראשונית.
השיר מעמיד אותנו בפני השאלה, האם חלקים חשובים בחיינו מתו בעוד אנו חיים, ומהו ערכם של הזיכרונות ושל אמצעי ההנצחה השונים? שאלה זאת בוטאה רבות ביצירות ספרות, אך אופן העיצוב המקורי מעניק לה משמעות חדשה.
תמונת מצב
נושא תמורות העתים מעוצב גם בשיר "תמונת מצב", המבוסס על משחקי מילים הדומות בצליליהן: "מתכלים", "כלה", "קמילה". הקשר שבין המילים הללו מכוון אותנו אל מעגל החיים, הכולל בתוכו את הפריחה ואת הקמילה המובנית כחלק בלתי נפרד ממנה, כפי שמומחש במשמעות הכפולה של המילה "כלה", שיש בה גם משמעות של שלמות וגם כיליון. הכלה בבגדי תפארתה מובלת אל מהלך הזמן המכלה. בצירוף "כלת תמיד" יש הד כפול: גם לשיר של ביאליק שבו מופיע "נר התמיד", שאף הוא רמז לנר התמיד הנזכר במקורותינו, שהיה דלוק מבוקר עד ערב במנורת המשכן. נר תמיד הוא גם נר הנצחה במושגי ימינו. במילים" כלת תמיד" יש אפוא משקעים רבים, אך בעיקר מובעת בהן תשוקתה של הדוברת להישאר כלה לנצח.
לקראת סוף השיר הקצר הזה נזכרת הדוברת בתמונת היופי והזוהר של נעוריה, כאשר צמרתה כבר הושלכה על האדמה. לפנינו צמרת שאינה על העץ, במקומה הנכון, אלא סמוך לקץ החיים, אך כאן מופיע המהפך בשיר. מתברר לנו שרק במישור הפיסי קיים הכיליון. התודעה של המשוררת מאכלסת את "מגע הגבהים". התודעה של המשוררת היא צמרת! רוח האדם מתגברת על בגידת הגוף. העולם הפנימי אינו נתון לחוקי הכיליון, וביכולתנו לחיות ברמה רוחנית גם אם הגוף כבר חש את מגע האדמה.
משואות יצחק
