|
ברוך הורוביץ ז"ל
נולד: ח'באייר תר"פ 26.4.1920
נפטר: ה' בסיוון תשס"ד 25.5.2004
שדה אליהו
|
|
"ברוך הגבר אשר יבטח ב-ה' והיה ה' מבטחו"
הבוקר, ערב חג מתן תורה, החזיר ברוך את נשמתו לבוראו.
במשנה נאמר: צאו וראו איזו דרך ישרה שידבק בה האדם, רבי יהושע אומר: חבר טוב, שיהיה האדם חבר טוב לרעיו וזה מביא אותו לידי יחס של חיבה אף לשאר הבריות.
ברוך שייך לשושלת הורביץ שידועה בזכות רבניה. לברוך הייתה יקרה אימרת אביו: "הייחוס אינו חשוב, העיקר הוא: מה האדם, עם הנתונים אתם נולד, מצליח לעשות בזמן שהוקצב לו בחייו".
ברוך נולד בעיר האנובר בצפון גרמניה, לפני 84 שנים. אביו הגיע לשם מפולין עם זרם הפליטים שיצא מגליציה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. באוקטובר 1938 גורשו ברוך ואביו, עם כל בעלי הנתינות הפולנית לפולין. לאחר שלושה חודשים בספונצין זכה ברוך לעלות לארץ בעלייה בלתי ליגאלית.
ברוך בחר בחיי תורה ועבודה ולכן מיד עם עלייתו הצטרף לחברים המייסדים של הקבוצה בחדרה, ועלה אתם על הקרקע בערידה. לאחר העלייה לערידה עבד ברוך בדיר ובשנה אחת שלא ירד בה גשם ולא היה מרעה, נדד ברוך עם העדר עד מפרץ חיפה ושם שהה למעלה משלושה חודשים. ב-1942, כאשר הוקמה הבריגדה, דרש ברוך להתגייס כדי לעזור ליהודים ולבני משפחתו שנשארו באירופה. כעבור שנתיים, בהם שמר על בסיסים וליווה שיירות במצרים, בלוב, בסוריה ובלבנון, עבר ברוך קורס נהגות ונשלח ליוון. דרך כרֵתים הגיע לאיטליה, כשתפקידו להוביל ציוד ותחמושת ללוחמים בקו החזית. בנוסף לכך עסק רבות בעזרה ובתמיכה נפשית לפליטי המחנות.
ברוך שייך למשפחת הלוויים, שבמשכן היו משרתים את הכהנים ועבדו במקדש. וכך גם ברוך היה נכון לשרת כל אדם במבחר תפקידים בהם עסק. לרבים מאתנו יש זיכרונות מהזמן הארוך שברוך היה נהג אמבולנס וליווה יולדות וחולים לבית החולים. שם הכירו אותו ומיד נענו לכל בקשותיו. כנהג בית סייע לכל אחד להגיע בזמן לכל מקום. הדגש הוא על הזמן. ברוך היה אדם דייקן ודרש גם מאחרים לעמוד בזמנים.
תכונה בולטת נוספת אצלו הייתה היעילות. בכל המקומות בהם עבד עמדה לו תכונתו זו. הוא הכשיר את עצמו בנושא ולאחר מכן עבר בענפים השונים והציע שיטות ייעול ושיפור כדי לקדם את העבודה, למשל, במכון החליבה. בעבודתו האחרונה במפעל התבלינים עבד כמחסנאי, וגם שם נדרשו ממנו לא רק חריצות אלא ארגון נכון ויעילות רבה.
קצרה היריעה מלספר על כל התחומים בהם עבד ברוך: לולן, מנהל "אספקה קטנה" (הכלבו, בפינו), מחסן תבואות ומערך הגזר. לרוב הענפים נרתם מתוך תחושת מחויבות לדרישות הקבוצה ולאו דווקא מהעדפה אישית.
ברוך סבל כל חייו ממום מולד בחיך ובשפתיים, אבל הצליח להתגבר על קשייו הודות לאינטליגנציה הרבה בה ניחן ובזכות כוח רצונו הכביר, גם אם נבצר ממנו להתבטא בקלות.
ברוך זכור לכל הילדים כדוד טוב, מלטף ומחייך, מתעניין בשלום כל ילד. כשם שהוא אהב את הילדים, הילדים החזירו לו אהבה. ברוך היה שכן טוב. על כך מעידה רות דרור, שהייתה השכנה שלו במשך שנים ארוכות. היא מתארת את אהבתו לגינה וטיפוח הפרחים שבה. ברצוני להודות כאן לזאב ורות מילר שבמשך כל השנים אירחו את ברוך לסעודות השבת.
ברוך לא הֵקים משפחה משלו, אך ראה בקיבוץ ובחבריו את משפחתו.
לברוך יש אח בארצות הברית והוא הקפיד לנסוע ולהשתתף בכל המסיבות והאירועים המשפחתיים. בשבוע האחרון לחייו בא לבקרו האחיין מארצות הברית, שלא פסק מלשבח את צוות "בית הקשתות" שטיפל בברוך במסירות רבה.
ברוך, היית חבר לכולנו, וכך נזכור אותך. יהי זכרך ברוך!
בלהה שטראוס
__________________________________________________________________________________
|
|
גיל יעקבס ז"ל
נולד: כ"ד בתשרי תשל"ה 10.10.1974
נפטר: כ"ה באייר תשס"ד 16.5.2004
לביא
|
|
גיל – סיטואציה מוזרה להיפרד כך. מצד אחד הקלה מסוימת, שכן חייך תמיד נראו בעינינו כסבל בלתי נגמר, ומצד שני, עד הרגע אף אחד מאתנו לא באמת יודע מה עבר עליך, עד כמה סבלת – או שמא היה לך טוב בבועה שלך?
לגיל היה כושר הישרדות מעל ומעבר לנתפס. כשאובחנה מחלתו, סברו אנשי המקצוע כי לא נגיע לגיל 3. ואם בכלל יחיה עד אז – ודאי שלא יהלך, ידבר, יקרא. אבל, הורינו החליטו כי כנגד כל הסיכויים - הם ייאבקו על חייו, על איכות חייו. במאמץ משותף של כולנו – ואמא ואבא בחזית, סובבנו סביבו 24 שעות ביממה בניסיון לקדם אותו ולשמור על חייו. למאבק הזה היו שותפים רבים: המשפחה, השכנים, הצוות הרפואי וכל חבר וחברה בקיבוץ.
בצעירותו היה גיל ילד שלמרות מגבלותיו, התאהבת בו מיד, וכשאתה מאוהב בילד כזה אתה עסוק פחות בשאלות על סיכוייו לחיות, או על המחירים שאתה משלם על כך – אתה פשוט אתו. כל אחד במה שיכול היה לתת, ויעידו על כך חבריו לכיתה. עם השנים למדנו אנחנו ולמדה הסביבה להתרגל לכל השיגעונות שלו. חברים רבים בקיבוץ היו שותפים לחיפוש המתמיד אחר זוגות המשקפיים שהוא נהג לזרוק לכל שיח. פעמים רבות היינו הולכים בשעות הערב לסדר את המגירות בבתי הילדים שגיל אהב להפוך. היו שנים שגיל אהב לראות תינוקות בוכים ואנו נאלצנו לשוב ולהתנצל בפני ההורים המבינים.
הבית שלנו הפך למעין "חדר כושר" מלא במתקנים, שכל אחד כזה, פרי המצאתה של אמא, נועד לקדם את גיל בעוד פסיק קטן בהתפתחותו האטית כל כך.
הרבה רגעי אושר היו במהלך חייו, ואציין רק שניים מהם:
כשגיל הצליח סוף סוף בגיל 3 ללכת שלושה צעדים לבד, הייתה זו שמחה בה ידענו כולנו כי גיל ישרוד כנגד כל הסיכויים. כשהגיע לגיל בר-מצווה, הפתיע שוב את כולנו כשעלה לתורה ובירך. זה היה גיל וזו הייתה סביבתו. עם כוח נחישות ורצון לחיות בידיעה שחייו יהיו מאוד שונים משלנו.
חברי לביא ואנשיה נרתמו למשימה באופן הראוי להערכה, ובהזדמנות זו הרבה תודה, אם בעזרה של כוח אדם, אם בעזרה מקצועית, אם בציוד רפואי שרכשו עבורנו, ומעל לכול, בדאגה ובהתעניינות הכנה. גיל אף פעם לא היה ילד של המשפחה. גיל תמיד היה ילד של החברה כולה.
במשך השנים כשהתפזרנו כולנו, נשארה אמא עם הנטל העיקרי. הייתה זאת החלטה קשה מאוד להכניס אותו למוסד והחיפושים אחר מוסד מתאים לא הקלו על ההחלטה. בשנים אלו, אנו - הילדים, התרחקנו יותר והקשר העיקרי נשאר לאמא ולאבא. בחלוף השנים, עם נישואיו של אבא לשרה, קיבלה היא אותו בטבעיות מדהימה. גיל היה עבורה כמו כל אחד מילדיו של אבא וכך גם כל קיבוץ עלומים.
זאת ההזדמנות להודות לכל אותם החברים במוסדות בהם עבר גיל במהלך חייו.
ה' נתן וה' לקח.
במצבים רגילים נהוג לשאול על הלקיחה ואנו רוצים לברך דווקא על הנתינה. הקב"ה העמיד אותנו בניסיון קשה וארוך. חייו של גיל במחיצתנו נתנו לנו המון. למדנו לא להירתע מהשונה, לאהוב אותו, לקבלו כמו שהוא, ומעל לכול, לתת, להעניק, מבלי ציפייה לקבל חזרה. למדנו להסתכל על החיים בפרופורציה שונה. למדנו מגיל וההורים כי הרצון לחיות והיכולת להגיע למטרות רחוקות הם פרי של אמונה ורצון. כל אחד מאתנו בדרכו שלו ממשיך ומיישם זאת גם הלאה. אך כולנו יודעים כי הכול בא מהתבגרותנו המוקדמת מעט לצדו של גיל. עמדנו כולנו בניסיון קשה, לא תמיד ידענו כולנו לעמוד בו בגבורה.
אנא ממך, גיל, היה לנו מליץ יושר בשמים.
אחותו, גלילה יעקבס
__________________________________________________________________________________
|
|
נחום פנירי ז"ל
נולד: כ"ד באייר תשל"ד 16.5.1974
נפטר: י"ט בסיוון תשס"ד 8.6.2004
עין צורים
|
|
נחום
אין מילים. אין מילים לתאר את מה שעובר על כולנו מאז שעות הבוקר, היום. כרעם ביום בהיר. איזו מכה, הידיעה שמשהו קרה לך, היכתה בנו ומצאה אותנו המומים.
נחום. אחד מהדברים הבולטים בהיכרות אתך הוא היותך איש עם לב. לב רגיש. לב חם. לב מלא אחריות, לב שנדם באחת, פתאום.
החיים מלאי תהפוכות, הגלגל סובב והולך, בין אם נרצה ובין אם לא, ואנו מתגלגלים אתו. כל איש, כל אדם, כל גבר ואישה, כל ילד וילדה – כל אחד הוא עולם מלא, עולם ומלואו, ולכל אחד נשמה ונפש מיוחדת, אותה חנן הבורא כול אחד מאתנו ולה תכונות ורגשות.
אתה, נחום, ניחנת בתכונות רבות וטובות – היית אדם מסודר, אדם בעל נועם הליכות, אדם יפה שידע להעריך יופי ולתת לו את הכבוד הראוי, ואם צריך, גם לצלם. אדם בעל הרבה ענווה ויחס אוהב. למדת המון דברים, אהבת וגם ידעת לספר על דברים אלו. מתחום הביטחון והשמירה על הקיבוץ בתפקיד הרב"ש, אותו מילאת בגאון, ועד תפקיד קב"ט המועצה, שבימים האחרונים זכית בו, ועד לרפואה סינית, ובכלל, תמיד תמיד עם הרבה חיוך, תמיד בנחמדות, מתוך כבוד לזולת ומסירות רבה מאוד.
בזמן האחרון יצא לי להכיר אותך מעט יותר בזכות פרויקט שרצית לקדם, של רכב ביטחון בשבת. לא קשה היה לראות את הרצינות, את החשיבות, את המסירות, הדאגה והאכפתיות בהם מילאת את תפקידך, ולא לחינם אני נזכר בשירו של בועז שרעבי: "לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב".
בלוח המודעות בחדר האוכל של הקיבוץ, בהודעה על ההלוויה כתוב: "נחום ז"ל – בננו וחברנו האהוב". תדע לך, נחום, לא על כל אחד כותבים אהוב בהא הידיעה, לא כל אחד זוכה לזה. ראה נחום, ראה, את כל האנשים שהגיעו ושלא יכלו להגיע – כמה כבוד ואהבה רוחשים לך, כמה יקר אתה להם.
לכתך מעמנו מותיר אחריו חלל גדול, לאשתך אפרת ושתי בנותיך הקטנות, המקסימות, רותם ורעות, להורים יחזקאל ועתליה, לאחים, לקרובי המשפחה ולמשפחת הקיבוץ כולה.
אבקש ממך, נחום, להתפלל על אשתך ובנותיך, אתן כה אהבת לטייל כאן בשבילי הקיבוץ, על המשפחה כולה, על הקיבוץ ועל עם ישראל כולו.
לך בשלום ותנוח בשלום על משכבך.
הרב דוד בן זזון
|
|
