|
"חברותא" לדורותיה
אורים. סתיו 2004
"בערב האחרון המשלתי לך
את משל אבי, אשר בערב ערב פסח
היה חותך לחם בהקפדה
לקוביות מדויקות ושם
אותן על אדן החלון כדי שיוכל
למצוא אותן בעיניו הכבדות
לאור הנר הרוקד ריקודי מצווה.
ולא תהי ברכת ביעור חמץ שלו
לבטלה.
כך לחיות:
במאים של עצמנו,
במאים רמאים
באמונה שלמה, כמעט
ולא נהיה
לבטלה" (יהודה עמיחי).
לשירו-מְשלו של יהודה עמיחי התחברתי כי מצאתי בו תשובה חלקית לשאלה הגדולה למה במשך שלוש שנים התנתקתי בכל יום שני בשבוע מטרדות היום-יום ובאתי ל"חברותא".
ואכן לא קלה הייתה דרכי. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהגיעו מים עד נפש, ימים חולפים להם ואני טובע. רעייתי הייתה ערה למצוקותיי והיא אשר דחפה אותי לצעד מעשי, לצאת ללמוד.
ההתחלה הייתה קשה משום שהכוונה הראשונית לא הייתה זהה למה שנפגשתי בחברותא. כאיילת השחר והגאולה כך הגיעה ההכרה קמעה-קמעה כי זה המקום הנכון להיות בו.
לא כל טקסט זכור לי, אבל שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה. החברותות שלי לא תמיד היו צמודות לדפים המונחים לפנינו אבל גם מהם השכלתי. למדתי להבין, גם אם לא את הכול הצלחתי להפנים, שהכול אישי או כמו שאני נוהג לומר, כשמה של תכנית טלוויזיה "הכול בראש של הרמן", ואז הבנתי שדברים שאני רואה מכאן, הריהם יוצאים מתוך החבילה האישית שלי שנבנתה נדבך על נדבך במשך כל שנות חיי לטוב ולרע ולכן עליי לפנות מקום לאחר ובעיקר לאחרת, אשר הם באים ממקומות אחרים ובהכרח משם גם רואים אחרת.
כשאני מביט החוצה בעד החלון לידי עומדת אפילו הנפש הכי קרובה אליי, רעייתי המביטה בעד אותו חלון נראה אותו נוף אבל לא את אותם הדברים. ולכן כדאי שבעוד אני מביט החוצה רצוי שכנף חלון אחת תהיה זכוכית לא שקופה אלא ראי וכך אתבונן בעצמי תוך כדי הסתכלות החוצה.
חיזוק להרגשתי שהשתתפותי בחברותא היה המעשה הנכון עבורי באותו זמן קיבלתי בשני שיעורים ששמעתי בשבוע שעבר. האחד מפי אבי רביצקי אשר השווה בין גישתם של חכמי אשכנז ובין חכמי ספרד בהתייחסותם לסיפור עקדת יצחק. הידעתם שאחד מחכמי ספרד כתב שהסיפור לא היה ולא נברא אלא בראשו של אברהם היה כמו מעשי הנבואה?
השיעור השני היה של ארי אלון, על תפילת הקב"ה המופיעה בגמרא במסכת ברכות "אמר ר' יוחנן אמר ר' יוסי: מניין שהקב"ה מתפלל? שנאמר "והביאותים אל הר קודשי ושימחתים בבית תפילתי" תפילתם לא נאמר אלא תפילתי, מכאן שהקב"ה מתפלל. ומהי תפילתו? יהי רצון מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מידותיי, ואתנהג עם בני במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין", ואם הקב"ה מתפלל על עצמו מי אנחנו שלא נתפלל על עצמנו?
ולסיום דרשת בר-המצווה איך אפשר בלא תודות
ראשית, לכם, חבריי וחברותיי על מה שלמדתי מכם ועל שהייתם בשבילי בית ומקום להביא את עצמי והקשבתם לדבריי, הגם שלפעמים היו גם קשים ומן הסתם גם משעממים.
וכמובן שרון ושפרה על שלא נתתם לי לפרוש הן בהתחלה ובעיקר בשנה האחרונה. על כך שפקחתן את עיניי לשמוע, ללמוד וקצת גם להבין.
ולסיום-סיום עוד יהודה עמיחי קצר:
"הם קטעו
את ירכיך ממותני,
לגבי הם תמיד
רופאים, כולם,
הם פרקו אותנו
זה מזו, לגבי הם מהנדסים,
חבל, היינו המצאה טובה
ואוהבת! אווירון עשוי מאיש ואישה
כנפיים והכול:
מעט התרוממנו מן הארץ,
מעט עפנו".
יעקב בת-מור, תקומה
"חברותא", מרכז יעקב הרצוג, עין צורים
|
|
