בפרשת שמינו מסופר על אחד המקרים הקשים שקרו לעם ישראל – 2 בניו של אהרון הכהן (כהן גדול) מתו בצורה טראגית בהקריבם אש זרה לפני ה'.
בענין חטאם של בני אהרון נחלקו הפרשנים – מה היה חטאם של בני אהרון? מה עשו כל כך חמור שגרם לעונש כה חמור?
רבינו בעל הטורים מפרש את הפסוקים באופן של סרסהו ודרשהו – במקום אשר לא ציווה אותם - אשר ציווה אותם לא.
פירוש זה הוא פירוש דחוק ורוב הפרשנים מעדיפים לקרוא את הפסוק כפשוטו.
חלק מהפרשנים מעלים את בני אהרון לדרגת בני עליה – שהתכוונו לטובה ועשו יותר משנצטוו ועל כן נענשו .
אך רוב הפרשנים מייחסים להם חטאים וסטיות חמורות שבגינם נענשו.
אחדים מחז"ל מאשימים את נדב ואביהוא בזלזול המקדש והעבודה –
א: נכנסו מחוסרי בגדים ושתויי יין
ב:הכניסו אש זרה למשכן
ג: הקריבו קרבן שלא נצטוו עליו – הפריזו לעשות אף במה שלא נצטוו
אחרים מאשימים אותם בחטאים שאינם קשורים לעבודת הקרבת הקורבנות אלא למידות והתנהגויות לא ראויות למשרתים בקודש:
א: לא לקחו אשה מחמת היוהרה
ב: הורו הלכה בפני רבם
ג: לא היו נוחים זה לזה.
הפליא לפרש בעל העקידת יצחק ואומר "הם הכניסו קטורת בגלל פקפוק באמונה. הם לא האמינו כי האש באה מן השמיים ולכן הביאו קטורת לנסות."
נשאלת השאלה למה רואים הפרשנים צורך לחקור ולדרוש בחטא בני אהרון הלא חטאם כתוב במפורש "ויקחו בני אהרון איש מחתתו ויתנו עליה קטורת . ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם"
לדעתי כל הפרושים נכונים והתמהיל של כל הפרושים גם יחד הוא שגרם לעונש החמור, אולי אומר אף יותר, ההתנהגות במעשים שלא קשורים להקרבת הקרבן הם שגרמו להקרבת האש הזרה בבחינת עבירה גוררת עבירה.
הקרבת האש הזרה כשלעצמה לא מחייבת את בני אהרון במיתה – אבל הקרבת אש זרה הנובעת מפקפוק באמונה או שבאה מחמת יוהרה חמורה שבעתיים.
מפרשה זו ניתן ללמוד כמה מקפיד הקב"ה עם נבחרי הציבור, לנבחרי הציבור אסור מה שמותר לפשוטי העם .
פשוטי העם לא יענשו בעונש כל כך חמור אם לא ישאו אשה מפני היוהרה או אם יורו הלכה בפני רבם. נבחרי ציבור לעומת זאת יענשו בעונש חמור מפני שמעשים אלו (קלים לכאורה) יפגמו בתפקודם כאנשי ציבור ויגרמו להם לחטאים חמורים.
עוד ניתן ללמוד מפרשה זו שכל המוסיף גורע הוא לא רק משום שעושה יותר ממה שבקשו ממנו, אלא משום שאמונתו מפוקפקת – שהוא לא מאמין בשיקול הדעת של שולחיו ועושה יותר משציווהו- (איסוף המן על ידי בני ישראל בשבת נבע מפקפוק באמונה וגם חטא זה הוא בבחינת כל המוסיף גורע).
חייב כל שליח ציבור, כל עובד ציבור, כל מי שעיני הציבור נשואות אליו להזהר בשני התחומים שהזכרתי לעיל – להיזהר בכל המוסיף גורע ולהיזהר במידותיו והתנהגותו - מה שמותר לכלל הציבור אסור לו, אצלו זה נתפש אחרת מאשר אצל פשוטי העם.
יהי רצון שנבחרינו ושליחינו ישאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
