בעל "משך חכמה" על התורה קובע חד-משמעית שאין קדוש כי אם הקב"ה (ראה דבריו על שבירת הלוחות שהביא דני תמרי בגיליון פרשת "כי תשא"). פרופ' לייבוביץ חזר שוב ושב על הקביעה הזאת בתוקף רב, ולחם בחריפות נגד ההוזלה של המילה "קודש" - מקומות קדושים, ספרים קדושים, חפצים קדושים, אנשים קדושים, מלחמות קדושות וכו'.
שיטתו של המש"ח מונע ממנו את הפירוש המקובל, שהוא להידמות לבורא בקדושה, מה שלא יתכן! המש"ח מבסס את פירושו על המדרש בתורת כוהנים: "לאמור, אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי". את פירושו הארוך ניתן לתמצת כך: את הפסקה "כי קדוש אני" יש להבין לא 'מפני שקדוש אני', ולא 'כמו שאני קדוש', אלא "בכדי ששמי יתקדש'. בזה שבני ישראל מקדשים את עצמם בתורה ובמצוות, שמו של הקב"ה מתקדש בעולם.
האופי הדרשני של הפירוש מצביעה על קושי בהבנתנו את המושג "להיות קדוש", קושי שניכר מריבוי הפירושים ל"קדושים תהיו'.
יורשה לי להציע כיוון (ומאוד אשמח להיוודע שכיוונתי לדעת גדולים ממני). נקודת המוצא תהיה בנוסח ברכת המזון.
חוקרי תפילות ראו קושי בפסקה "כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה". כותב הרב ברוך הלוי אפשטיין בספרו "ברוך שאמר" (חי בליטא בתחילת המאה הקודמת. מחבר הספר "תורה תמימה":
"לפלא, כי במאמר זה פתח וסיים בעניינים גשמיים, "מלאה", "פתוחה", "רחבה", ובאמצעותם קבע עניין רוחני - "הקדושה", ואין זה מסגנון הלשון, כי היה לו לקבוע מידה זו בתחילה או בסוף, אבל באמצע אין זה דבוק. וזולת זה הנה בכלל אין שייך פרט של קדושה לעניין בקשה על מזונות ברחבה, ועל עניין קדושה צריך לקבוע מאמר לעצמו, ולא לערבו עם דברים חומריים.
אך קרוב לוודאי שזה יתפרש על פי הידוע במשפט הלשון, כי אותיות שתוצאתן ממוצא הברה אחת מתחלפות לפעמים ובאה זו במקום זו, וידוע, שהגימ"ל והקו"ף הם ממוצא אחד... (המחבר מביא דוגמאות), ולפי זה קרוב לומר שבאה כאן המילה "הקדושה" תחת "הגדושה", בגימ"ל תחת הקו"ף, והוא מלשון מלא וגדוש... ולפי זה באו כל הפרטים, מלאה, פתוחה, גדושה ורחבה, כולם מעלות מסוג אחד בחומריות".
פרשן חסידי מאותה תקופה, הרבי מנחם מנדל לנדא, כותב בפירושו לסידור "צלותא דאברהם":
"המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה". יש כאן תימה – למה אומרים "הקדושה" בין "הפתוחה" ובין "הרחבה". כי אין זה מענינו כלל להפסיק בה, והיה צריכין לומר "לידך הקדושה המלאה הפתוחה והרחבה". ובסידורי ספרד ליתא (אין) אלא "לידך המלאה והרחבה"... וראיתי כבר בספר אחד, שהקדוש רבנו ישראל בעש"ט זצ"ל כתב בגיליון הסידור שלו "הגדושה" והיא גירסה נכונה מאוד".
האם יהיה זה מוגזם להציע שהקשר בין "קדושה" ל"גדושה " הוא יותר מאשר קשר לינגוויסטי בלבד? אולי הקשר הוא מהותי? אולי השורש ק'ד'ש' והשרש 'ג'ד'ש' אחד הם במשמעותם, והפירוש של קדוש הוא גדוש – מלא, ללא כל חסר, מושלם?
"כי קדוש אני" - רק הקב"ה הוא שלם, ללא חסר, מושלם. ועל האדם הוא מצווה "קדושים תהיו" – שלמים תהיו (בבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך"). כיצד יגיע האדם לשלמות? על ידי קיום כל המצוות שבפרשת קדושים – מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו, מצוות של איסור והיתר, מצוות כלפי הכהן ומצוות כלפי לגר.
קדושתו-שלמותו של הקב"ה היא במהותו.
קדושתו/שלמותו של האדם היא בהתנהגותו, בשאיפתו לקיים את כל מצוות ה'.
