"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כ"ג, מ'). מצווה זו של התורה, הפכה לאורך ההיסטוריה ליותר מאשר הלכה בלבד. אנו מוצאים אותה בתקופות שונות במשמעויות סימבוליות שונות.
חכמי ישראל ראו את ארבעת המינים כמשל לארבע קבוצות בעם.
אתרוג – בעל טעם ובעל ריח – מסמל אנשים הלומדים תורה (טעם), ועוסקים במעשים טובים (ריח).
לולב – בעל טעם (התמר) וחסר ריח – מסמל אנשים הלומדים תורה, אך אינם עוסקים במעשים טובים.
הדס – חסר טעם ובעל ריח – מסמל אנשים שאינם לומדים תורה, אך עוסקים במעשים טובים.
ערבה – חסרת טעם וחסרת ריח – מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה, ואינם עוסקים במעשים טובים.
אגידת ארבעת המינים מסמלת את האחדות שיש בין כולם – "וייעשו כולם אגודה אחת".
רבן יוחנן בן זכאי הוסיף לאחר חורבן בית שני נדבך נוסף למשמעות מצוות ארבעת המינים.
"בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש". (ראש השנה ד', ג'). המילה 'מקדש' נראית בפשטות כמתייחסת לבית המקדש, או לכל הפחות למתחם הר הבית, וכך פסקו רוב הפוסקים. אולם התלמוד הירושלמי (ראש השנה פ"ד, ה"ג) אחרי שהביא משנה זו, פירש: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים – בירושלם", וכך פוסק הרמב"ם (הלכות לולב, פ"ז, י"ד). ואכן, תקנה זו של ריב"ז היא אחת מהתקנות "זכר למקדש". דווקא מצוות ארבעת המינים נבחרה כדי לייצג את הזיכרון למקדש, ולא רק לתחום הר הבית, אלא את הגעגוע לירושלים.
כמה עשורים מאוחר יותר, בר כוכבא - "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות, ויכוף כל ישראל לילך בה" – כהגדרת הרמב"ם את המשיח, בחר לכוף את עם ישראל במצווה זו. באגרת שנתגלתה מופיעה דאגתו ללוחמיו בעניין זה. לצורך כך שלח שני חמורים בידי יהודה בר מנשה, שהיה בקרית ערביה (אזור גוש עציון של היום) לעין גדי, שאנשיה, כטענת בר כוכבא על פי אגרת אחרת, יושבים ודואגים לעצמם ולא לאחרים.
"משמעון בר כוסבא לאנשי עינגדי . למסבלא וליהונתן בר בעין שלום. בטוב אתן יושבים אכלין ושותין מן נכסי בית ישראל ולא דאגין לאחיכם לכול דבר.
שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה. שלחת לך תרי חמרין (שלחתי לך שני חמורים) די תשלח עמהון תרי גברין (שתשלח עימהם שני אנשים) לות יהונתן בר בעין ולות מסבלה די יעמרן וישלחן למחניה ללבין ואתרוגין (והם – יונתן ומסבלה, ישלחו למחנה לולבים ואתרוגים). ואת שלח אתרוגין מלותך וימטון לך הדסין וערבין. ותקן יתהון (ועשר אותם) ושלח יתהון למחניה (ושלח אותם למחנה). . . . מצוות ארבעת המינים היא זו שעומדת בראש מעייניו של בר כוכבא".
במצווה זו גם בחר להביע את קבלת רבי עקיבא כמורו ורבו. שכן, במשנה (מסכת סוכה ג', ד') אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים, ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה.
ובכל זאת, למרות שדעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה, על מטבעותיו של בר כוכבא אנו מוצאים ארבעת המינים ובהם אתרוג אחד לולב אחד הדס אחד וערבה אחת – כדעת רבי עקיבא שהכריז עליו "דרך כוכב מיעקב – זה מלך המשיח". הרב והתלמיד צועדים יחד בדרך של "ואהבת לרעך כמוך" אחדות עם ישראל כבסיס לגאולת המשיח.
מאוחר יותר, בתקופת התלמוד אנו מוצאים את ארבעת המינים כאחד העיטורים הבולטים ברצפות הפסיפס שהתגלו בבתי הכנסת מאותה תקופה. כך בבית אלפא, חמת טבריה ועוד. המצווה שנבחרה על ידי ריב"ז כתקנה זכר למקדש, ומוטיב אחדות ישראל הבא לידי ביטוי בהתכנסות המשותפת בבית הכנסת, הפכה להיות עיטור בבית ההתכנסות הנקרא "מקדש מעט" .
ובימים אלה של ספירת העומר שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא משום שלא נהגו כבוד זה בזה, נלמד ממצווה זו ונעמיק ונגביר את אהבת ישראל ואחדותו.
