פרשת בחקתי פותחת עם תיאור אוטופי של חיי האומה הישראלית בארצה:
"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לא תַעֲבר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת איְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ איְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב"
(ויקרא כ"ו, ד'-ח')
התיור האידיאלי הזה מזכיר לנו פרשיות אחרות בתורה. למשל, בפרשת "כי תבוא" אנחנו קוראים:
"בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. בָּרוּךְ אַתָּה בְּבאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ"
(דברים כ"ח, ג'-ז')
משהו אינו מושלם בתיאורים האלו. אם, לצערנו, יש לנו אויבים אנחנו מעדיפים להיות הרודפים ולא הנרדפים בשדה הקרב. ואם, לצערנו, אויבינו קמים עלינו במתקפה מאורגנת ומאוחדת, אנחנו בהחלט מעוניינים שהם ינוסו מפנינו בשבע דרכים. הבעיה היא שבפסוקים האלה התורה רוצה לתאר מצבים אידילים – מצבים של לכתחילה ולא של בדיעבד. ואם ישאלו אותנו מה אנחנו רוצים לכתחילה, אני בטוח שגם הנץ שבנצים ישמח לחיות ביחסי ידידות עם שכנינו ולוותר על מלחמות וניצחונות.
אם התורה יכולה להבטיח פריון, שגשוג כלכלי וביטחון – למה היא אינה הולכת עוד צעד נוסף ומבטיחה לנו "מזרח תיכון חדש" ללא עימותים ומתחים בין-לאומיים? הברכה של פרשת בחוקתי מזכירה לנו את הברכה שאברהם אבינו קיבל מהקב"ה לאחר עקדת יצחק: "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (בראשית כ"ב, י"ז). למה יהיו בכלל אויבים לזרעו של אברהם?
המבוכה רבה יותר לאור התיאורים האידיליים המופיעים בספרי הנביאים. בניגוד למשה רבנו שהבטיח ביטחון המבוסס על יתרון צבאי, הנביא ישעיהו דיבר על שלום אמיתי: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטן נהֵג בָּם" (י"א, ו'). וגם מי שיתעקש לפרש את השפה הציורית של ישעיהו באופן מלולי לא יוכל להיחלץ מהמסר הפציפיסטי המובהק של הפסוק: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב', ד', וראה את המקביל במיכה ד', ג').
האם התורה דוגלת, כביכול, בכוחניות, כאשר נבואתם של ישעיהו ומיכה משקפות עמדה יותר הומאנית?
כדי להסביר את ההבדל בין החזון של התורה לבין חזון הנביאים, עלינו להתייחס לשוני בין התנאים המקדימים שלהם. התיאור בפרשתנו מתחיל בתנאי: "אִם בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כ"ו, ג'). כמו כן, התיאור ב"כי-תבוא" מתחיל במילים: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-להֶיךָ לִשְׁמר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים כ"ח, א'). התורה מתייחסת להתנהגותו של עם ישראל: אנחנו נקיים את מצוותיו של הקב"ה, ורק אז נזכה לכל הברכות המוזכרות בתורה. לעומת זאת, הנביאים מתייחסים להתנהגותם ולמצבם הרוחני של הגויים: "לא יָרֵעוּ וְלא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי (ולמה?) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" (ישעיהו י"א, ט'-י'). וגם: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-להֵי יַעֲקֹב וְירֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּארְחתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים (ורק אז) וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ג'-ד' והמקביל במיכה ד', ב'-ג').
האמונה בבחירה החופשית של כל אדם הנוצר בצלם א-לוהים היא מעמודי התווך של השקפת העולם היהודי. אם אנחנו - מרצוננו החופשי - נשכיל לקיים את מצוות התורה, הקב"ה יגמול אותנו בשלל הטבות חומריות ואחרות. ובכל זאת, הוא אינו יכול להבטיח שעמים אחרים ילמדו לאהוב אותנו – זה כבר תלוי בבחירתם החופשית של אותם עמים. מצדנו, אנחנו חייבים לאהוב שלום ולרדוף שלום, אבל אף אחד – אפילו לא הקב"ה – יכול להבטיח ששכנינו יהיו מוכנים לשתף פעולה.
לעומת זאת, הנביאים דיברו על מצב שבו אומות העולם כבר הכריזו מרצונם החופשי "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-להֵי יַעֲקֹב וְירֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּארְחתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם". זה לא פלא שבנסיבות כאלו כולנו נוכל ליהנות מהשלום האמיתי של "לא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
עד אז, חובה עלינו להשתדל לשכנע את שכינתנו לעלות על דרך השלום. אך כל עוד לא נצליח, נתפלל שבמידה שיישארו כאלו שבוחרים להיות לנו לאויבים - אנחנו נהיה אלו שמנצחים אותם ולא ההפך.
