אחד הכלים המקובלים בניתוח ספרותי של דברים שבכתב, הוא הניסיון לאתר מילים מנחות – מילים החוזרות על עצמן בהטיות שונות בתוך הקטע המדובר – ובדרך זו לנסות ולאפיין את מהותו של הקטע. דומני כי בכל הנוגע לפרשת "שלח לך" תהא זו משימה קלה ביותר. ניתן לכנות את הפרשה בתואר "פרשת התרים", או בלשון ימינו – פרשת התיירים.
הפרשה פותחת ב"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", ומסיימת בפרשת ציצית – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – כאשר בתווך מצויות כמעט כל ההופעות של השורש "תור" בתורה (ליתר דיוק – 13 מתוך 15). בהיות התיירות מקור פרנסה מהותי ברבים מיישובי הקיבוץ הדתי, ראוי לנסות ולברר מקצת ממהותה המקורית.
אף שמקובל להתייחס לכל הסיפור המתואר בפרשתנו כפרשת המרגלים, חטא המרגלים וכיו"ב, הרי שעובדתית השורש "רגל" כלל אינו נזכר בפרשה. ידועה האבחנה בין תיאור המעשה בפרשתנו לבין תיאורו בפרשת דברים לגבי מקור היוזמה לשליחות – אצלנו על פי ציווי הקב"ה, ובפרשת דברים על פי יוזמת העם.
רש"י, על פי במדבר רבה, מפרש:
"שלח לך – לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה – שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו (דברים א') וגו'".
לפי רש"י נראה כי למרות הגרסאות השונות לגבי מקור היוזמה, אין מחלוקת באשר למטרת השליחות – ריגול, והוא חוזר ומשתמש במילה "מרגלים" במהלך ביאור הפסוקים.
לעומתו המלבי"ם (מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל, 1809-1879, רב ופרשן פורה שפעל בקהילות שונות במזרח אירופה), בפירושו "התורה והמצווה", מבחין בין סוגי שליחויות שונים, וכך הוא מפרש בתחילת פרשתנו:
"כבר ביארתי כי יש שני מיני מרגלים: העם המבקשים להם מקום לשבת שולחים תחילה תרים לתור את הארץ הטובה היא אם רעה. אחר ששבו התרים והודיעו להם שמושב הארץ טוב לפניהם והסכימו לרשת אותה ולכבשה אז שולחים מרגלים לראות את ערוות הארץ, היינו שירגלו את המקומות שאין הארץ מבוצרת שם כל-כך לכבשה משם. הראשון נקרא תר והשני נקרא מרגל, כי התר מבקש את הטוב והמרגל מחפש את הרע ואת ערוות הארץ, ויש הבדל בשליחותם".
בהמשך דבריו מבהיר המלבי"ם כי את התרים הבאים לבחון את טיב הארץ, שולח העם כולו, כאשר כל שבט שולח דווקא את אחד מראשיו, בעוד שכאשר מדובר במרגלים המשלח הוא שר הצבא, השולח מספר מצומצם של אנשים, לאו דווקא מראשי העם, על מנת לחפש את ערוות הארץ. כך, למשל, עשה יהושע ששלח את המרגלים ליריחו, ובין השאר מדגיש המלבי"ם שאפילו שמם אינו מוזכר, שהרי כדבריו: "אין נפקא מינה מי היו".
אם כך - מה השתבש? מה הייתה השגיאה שגרמה לכך שעד היום אנו מציינים את חטא המרגלים ובכיית החינם שהתרחשה על פי המסורת בתשעה באב?
המלבי"ם מבאר זאת היטב. על בסיס הכתוב בדברים מסתבר כי אכן העם רצה לשלוח מרגלים שיגלו את ערוות הארץ, מתוך מחשבה כי כיבוש הארץ ייעשה בדרך הטבע. משה נטה להסכים עם העם, משום שסבר ש"לא ירבה ה' ניסים בחינם". הקב"ה מבהיר למשה, כפי שכתוב בהמשך בפסוקים רבים בספר דברים, שכיבוש הארץ לא יהיה בדרך הטבע – "וידעת כי ה' אלוקיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך" (דברים, ט', ג'), ולפיכך הוא אומר לו בתחילת פרשתנו: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל". "ויתורו", אומר המלבי"ם, "שהתר הוא המבקש לראות טיב הארץ, לא חסרונותיה". "אשר אני נותן לבני ישראל" – "שהכיבוש יהיה על ידי בדרך נס, לא בדרך מלחמה".
ניתן לטעון כי לו היו השליחים מפנימים את תפקידם כתרים ולא כמרגלים הם אכן היו מסתפקים בתיאור טוב הארץ – בוודאי אם היו יודעים שעצם הגדרת שליחותם מתבססת על הבטחת הורשת הארץ בדרך ניסית ולא במלחמה. מעניין לציין כי בהגדרת המשימה אין שימוש בציווי "תורו" והוא מופיע רק בסוף הפרשה על דרך השלילה – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ייתכן שבכך באה התורה לרמוז כי העיניים, ואפילו הלב, אינם מספיקים כאשר אנו תרים אחר דרכנו, ודרושה ההכרה העמוקה ששליחותנו כתרים צריכה להיות חיפוש הטוב.
ובשולי הדברים – אחרי הכתרת פרשתנו כ"פרשת התרים", אין זה מפתיע שהלוגו הוותיק של משרד התיירות נלקח ממנה ("וישאוהו במוט בשניים") ובשנים האחרונות התווסף לו גם הפסוק מפרשתנו – "טובה הארץ מאוד מאוד". השורש "תור" עבר מן העברית גם ללשונות אירופאיות (tour), אך לצערנו התייר העברי לא נהנה תמיד מאותו מוניטין...
נקווה שכולנו, כתרים וכתיירים, לא רק נחפש את הטוב אלא גם נישא אותו כמדריך לדרכנו.
