רבותינו דנו במהות חטאם של קרח ועדתו. בתחילת מרד קרח ועדתו משמיעה התורה את טענותיהם כנגד משה ואהרון: "ויקהלו על משה ואהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (פרשת קרח ט"ז, ג'). ר' טרפון טען כי קרח היה מה"מינים" (מדרש ילמדנו): "שעובדי עבודה זרה אינם מכירין את הקב"ה וכופרים בו, והמינים מכירים וכופרים בו".
גישתו של רב אל מרד זה חמורה אף יותר (ירושלמי סנהדרין י', א'): "רב אמר, קרח אפיקורסי היה" (שאינו מכיר בקיום בורא העולם). לכאורה, טענותיו של קרח היו רק כנגד מנהיגותם של משה ואהרון, וכיצד הבינו רבותינו את טענותיהם ככפירה בקב"ה?
הטענות כנגד משה
קרח בא עם מלווים רבים ונוצר רושם של קהל עצום הסוגר על משה ואהרון: "ויקהלו על משה ועל אהרן... וישמע משה ויפל על פניו" (במדבר ט"ז, ה'-ד'). משה נצרך לזמן כדי לנתח את טענות המורדים - במה הוא השתרר על העם? לבטח לא במיסוי "כבד" של מחצית השקל וכנראה גם לא במינוי הלוויים, שהרי קרח הוא לוי כמותו. האם במינוי בני אהרון הכהנים לתפקיד, שאמנם כבוד ומתנות בצד התפקיד, או שמא בעצם הנחלת המצוות לישראל בנבואה מהקב"ה?
משה הבין כי בטענותיהם יש ערעור על עצם נבואתו, גם אם הטענה היא כנגד המינויים וכמובן אם ערעורם הוא על מסירת תרי"ג המצוות. משה חשף את כוונתם בפני העם - "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי" (שם ט"ז, כ"ח).
כאשר העמידו בספק את אמינותו של משה - לא על מנהיגותו חלקו אלא על נבואתו ולמעשה על כל התורה, מכיוון שמשה הוא ה"צינור" היחידי והחד-פעמי בהיסטוריה האנושית להעברת התורה ומצוותיה לאנושות. משה הבין כי באומרם "כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'", התכוונו לטעון שכולם ראויים לדרגת נבואתו ולכולם מעמד שווה בקביעת המצוות. וכך אמנם התייחסו רבותינו לתשובת משה (מדרש הגדול): "'כי לא מלבי', מגיד שכל המצוות כולן ודקדוקיהן ופירושיהן וכללותיהן ופרטותיהן, הכל מפי קדוש נאמר למשה והוא ציר נאמן לא הוסיף ולא גרע ולא פירש דבר מה שלא נאמר לו בסיני".
לפי מסורת רבותינו, רק שתי הדיברות הראשונות של הכרה בקב"ה שמע כל העם ישירות בהר סיני. את יתר הדיברות, כמו שאר המצוות, העביר משה לעם בנבואתו (מדרש ילמדנו): "וכשנתנו לנו עשרת הדברות לא היה שם חלה ולא שם תרומה ומעשרות ולא שם ציצית, אלא אתה מעצמך אתה אומר כדי לעשות שררה לעצמך...". משה גילה לעם את המרד האמיתי אותו התכוון קרח להסתיר, "לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה'" (שם ט"ז, י"א).
קרח ועדתו רצו לייסד עדה חדשה של אנשים המצהירים על אמונה בקיומו של הקב"ה, אך לא מקבלים את המצוות המעשיות המתחייבות מהכרה זו.
דרכם של ה"מינים"
משה רבנו הבין כי על ידי הפרדה בין ההכרה בבורא העולם ובין קיום המצוות, רצה קרח להשליט את ההגיון האנושי גם על המצוות, כדרכם של ה"מינים".
ה"מינים" מאמינים בכוח ההגיון האנושי, וטוענים כי בעזרתו ניתן להסביר את כל הקיים בעולם, ואפילו את עצם בריאת העולם. ואם לא כעת - אז בעתיד. בעשייה היום-יומית על האדם לפעול על פי ההגיון בלבד, גם במעשים הקשורים לפרטי המצוות.
מול אמונה זו בכוח ההגיון האנושי הציבו חכמי ישראל את האמונה בקב"ה המכירה במגבלות השכל האנושי. הגיון אנושי מתבסס על ניתוח המציאות על פי "גורם" ו"תוצאה" ולכן, לדוגמה, את יצירת האור הראשוני או את מקור האנרגיה הראשוני לא יוכל ההגיון האנושי להסביר אף פעם. השקפת העולם היהודית היא דווקא הגיונית בטענתה כי רק לבורא העולם, שהוא מעבר להגיון, היכולת ליצור "יש" מתוך ה"אין".
וכך הבינו רבותינו את טענותיו האמיתיות של קרח לפי משה (ירושלמי סנהדרין נ'): "אמר לו טלית שכולה תכלת, מה שתהא חייבת בציצית? אמר ליה חייבת, דכתיב 'גדילים תעשה לך'. אמר לו בית שהוא מלא ספרים (ספרי תורה – י.א), מהו שיהא חייב במזוזה? א"ל חייב במזוזה, דכתיב 'וכתבתם על מזוזות ביתך'. אמר ליה בהרת כגריס מהו? אמר ליה טמא. פרחה בכולו מהו, א"ל טהור. באותה שעה אמר קרח, אין תורה מן השמיים ולא משה נביא ולא כהן אהרון". באצטלה של "כולם קדושים ובתוכם ה'" ניסה להסוות כפירה בבורא העולם.
דברי משה אל הקב"ה
בגלל עוצמת המרידה, אפילו ביטחונו של משה רבנו נסדק. וכך פנה הוא אל הקב"ה: "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (במדבר ט"ז, ט"ו). יתכן ומשה חשש שמא בגללו פרץ המרד בקב"ה ושמא הקב"ה מנסה אותו.
הצעתו של משה למבחן המחתות הועילה, ולמחרת התגלה ברבים כי קרח ועדתו אמנם מרדו בקב"ה כאשר חזרו על חטאם של נדב ואביהו בהקריבם אש זרה, "ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהן אש ויעמדו פתח אהל מועד משה ואהרן" (במדבר ט"ז, י"ח).
כעת התפנה משה להסביר לעם את מהות המחלוקת: ערעורו של קרח אינו על המנהיגות אלא על עצם שליחותו כנביא ועל הטלת ספק במצוות שנצטווה. לכן נחוץ עונש החורג מחוקי הטבע: "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל האדם ימתון אלה... לא ה' שלחני. ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה... וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'" (שם ט"ז, כ"ח-ל'). רבותינו הוסיפו להתלבטויותיו של משה עוצמה בלתי שגרתית (במדבר רבה י"ח, י"ב): "אמר משה, אם מתים אלו על מיטתם כדרך שבני אדם מתים... אף אני כופר ואומר 'לא ה' שלחני'.
כאילו אמר משה - אם אין כאן התערבות שמעבר לחוקי הטבע, כיצד אדע אני שהתנבאתי ולא חלמתי חלומות". אפילו ביטחונו של גדול הנביאים התערער והענישה הייתה נחוצה גם עבור אמונתו בתורה שהביא לישראל. בקשתו התקיימה והאדמה נבקעת מתחת לעדה הרעה: "ותבלע אותם ואת בתיהם... ותכס עליהם הארץ... וכל ישראל אשר סביבתיהם נסו כי אמרו פן תבלענו הארץ" (שם ט"ז, ל"א-ל"ד). כעת ידעו כולם כי הקב"ה עצמו הוא שנתן את התורה ומשה רבנו הוא שליחו הנאמן.
