פרשת "חוקת" מאגדת לתוכה שלוש פרשיות שרב בהן הנסתר והבלתי מובן לחשיבה ההגיונית המוכרת לבני האדם.
פרשת "פרה אדומה" היא הראשונה בהן. אם אפר הפרה האדומה הוא יסוד "מי הנידה" המשמשים לטיהור הטמא, מדוע תהליך הכנת אותו אפר מטהר, מטמא את האנשים העוסקים בהכנתו (מזה הדם, השורף, ואוסף האפר)?
פרשת "הכאת הסלע" גם היא איננה מובנת להגיון הפשוט. מהו הקשר בין העונש הנורא "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ', י"ב), לבין העבירה הפעוטה, לכאורה, של הכאת הסלע תחת הדיבור אליו? האומנם מעשה זה הוא הוכחה מובהקת לחוסר אמונתם של משה ואהרן בה', כפי שמציג המקרא את הסיבה לעונשם - "יען כי לא האמנתם בי להקדישני" (שם)?
פרשת "נחש הנחושת" היא השלישית בין הפרשיות סתומות ההיגיון. מעבר לשאלה הידועה "וכי נחש ממית, וכי נחש מחייה... אלא שהיו נושאים עיניהם למעלה" (רש"י בעקבות המדרש) עומדת, לדעתי, שאלה יסודית יותר. מראשית יציאת מצרים עוסקת התורה בחינוך העם לבל יפנה לפתרונות של עבודה זרה בעת צרה. בפרקנו העם הפנים את המסר, והוא מתחנן אל משה "התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש" (שם כ"א, ז'). והנה, דווקא כאשר התבגר העם מעבר לשלב של "לא תעשה... פסל וכל תמונה", משיב ה' לתפילתם בהוראה לעשות צלם ותמונה בדמות נחש נחושת, שצלמו יפריד בין החיים והמתים.
טומאת האפר המטהר, חידת החטא ועונשו והצלם הנעשה ברצון האלוהים, שאין אחר על פניו... על כל אחת משלוש חידות אלה נשפך דיו ונשברו קולמוסים של חכמי הפרוש וההלכה במשך דורות רבים, וניתנו תשובות מרתקות, מורכבות ומלאות מחשבה ואמונה.
אך במאמר זה אינני רוצה לדון בפתרון החידות אלא בעצם קיומן. בכל אחת מהפרשיות מדובר בהוראה אלוהית ישירה, המבטאת את כוונת הבורא בסדרם של הדברים. מאחר שאיני מייחסת לאל את הטעות האנושית, הרי רצונו וכוונתו היו להציב בפנינו את החידות הללו ואחרות, הפזורות בפרקים אחרים בחומש.
אז מהי הכוונה האלוהית שבחידות ההיגיון האלה?
התשובה הקלה והפשוטה מכולן היא שאין הדברים מובנים לנו משום מגבלות המוח האנושי; שהרצון האלוהי והגיונו, הינם מעבר לתפיסת האדם. אך אם נסתפק בכך, מדוע לנסות להבין ולפרש? ציות ללא מחשבה מותאם למסגרות המבקשות לדכא את האמונה, המחשבה והיצירה המקורית, עליה נוסדו הררי הפרשנות וההלכה שהם יסודות הדת היהודית.
לעניות דעתי, דווקא קיומן של השאלות היא מהות היהדות, אתגר המחשבה והלב שיצר הקדוש ברוך הוא, כדי למשוך את בניו למעלות גבוהות יותר של הבנה, העמקה ואמונה.
אמונה איננה מכלול של ידע משותף למאמינים או משהו ששמור ליודעי חן, היא בעיקרה מה שמעל לידע, מה שאינו ניתן להוכחה או לברור, משהו שנועד להאמין בו.
הרמב"ם במורה נבוכים מתאר את מהלך המחשבה היהודי כסולם מעלות אין-סופי. בכל שלב בו עולה האדם מבחינה מוסרית, מחשבתית או הלכתית, הוא מוצא מעליו שלב גבוה יותר, מעולה יותר של דרישות, מולן עליו למדוד את עצמו ואת אמונותיו.
היהודי הקורא את פרשת השבוע מוצא עצמו מול רעיונותיו של הבורא, ומול הדרכתו את המאמין בעולמו. לרוב, פשט הכתוב אינו אלא ראשיתה של דרך רוחנית הנפרשת בפני הקורא, ומזמינה אותו אל האתגר האמיתי של האמונה, חיפוש מעמיק בשאלת כוונת המצוות ומהותן.
תשובות רבות כבר ניתנו. במקרים רבים הן מספקות את המאמין בן זמננו. אך גם העדרן הוא חלק מעבודת ה', כפי שאני הקטנה רואה אותה. קיום בעולם אמוני שיש בו מתח, המושך את המאמין כלפי מעלה, אל חיפוש אחר האמת שלעולם היא גבוהה ועמוקה מהישג ידו, הוא בעיניי היהודי מבין צורות האמונה.
