יציבותו של עם ישראל כעם, אופיו הלאומי וגורלו ההיסטורי מאז התהוותו כעם ועד היום הזה, באים לידי ביטוי בנבואתו של בלעם בפרשתנו: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". (כ"ג, ט')
פסוק זה רלבנטי לכל עת ופוסח על מימד הזמן. אמיתותו מעידה, בנוסף לאופיו של עם ישראל, גם על נצחיותה של התורה והאקטואליות הנצחית שבה. ואפילו אם מדובר באמרה שיצאה מפיו של בלעם הרשע - הקוסם הערמומי שנשכר על ידי בלק, בכוונה זדונית-ארסית ובמטרה לקלל ולהזיק - הרי שבסופו של דבר, הוא נאלץ לומר את מה שה' שם בפיו. אמירתו זו נתקדשה בקדושת התורה, כמו ביטויים אחרים נוספים.
בלעם הבחין בתכונה הייחודית והחריגה - הבדידות של עם ישראל. הם אינם מתחתנים ואינם מתערבים בגויים "הנורמליים" הסובבים אותם. כבר אז הוא זיהה את העם המשונה הזה כ"פצצה מתקתקת" - עם ישראל ואמונתו באל אחד, משדר ומפיץ את האנטי-תיזה לעולם האלילי.
נרצה או לא, מאז ועד היום, אנו נתפשים כמטרידים את מנוחתו של העולם בשל דתנו ואמונתנו. והרי לנו אפשרות למקורה של האנטישמיות לדורותיה.
ייעוד ולא גורל
היותנו "עם לבדד ישכון" אינה גורל עיוור, אלא ייעוד נעלה שאנו מברכים עליו בכל בוקר: "אשר בחר בנו מכל העמים", "הבוחר בעמו ישראל - באהבה" ועוד. אלא שזכות זו אינה פריבילגיה שרירותית, היא מחייבת. אין היא נובעת מגזע ודם בלבד. היא תובעת מאיתנו אמונה ומעשים - קיום תורה ומצוות ובכללם, תיקון עולם במלכות שד-י והאדרת שמו יתברך בעולם.
זו המשימה ויש לדבוק בהשגתה, גם אם לשם כך יש צורך לפעול כמו "עם כלביא יקום וכארי יתנשא".
בברייתא במסכת בבא בתרא מצאנו: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". רש"י מסביר שם: "פרשת בלעם - נבואתו ומשליו, אף על פי שאינן צרכי משה ותורתו וסדר מעשיו".
מכאן עולות השאלות: אם אינן צרכי תורת משה, לשם מה כתבן? מדוע הורה הקב"ה לשבץ פרשה זו בין פרשיות התורה? ומדוע דווקא כאן? על זה ניתן להשיב: אפשר שפרשה זו על תכניה, באה להודיע לעם ישראל ולאומות העולם, לזמנם הם ולדורות הבאים, את עובדת בחירתו של עם ישראל מכל האומות, עובדה שתשמש אותנו בוויכוח עתידי עם אומות העולם על בחירה ונחלה. כדברי משה בספר דברים: "לא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלוקיך את הקללה לברכה, כי אהבך". זאת לאחר שסתם את טענותיהם ונתן להם נביא בדמותו של בלעם.
בנוסף, יש לזכור, שבפרשות הקודמות היינו עדים לאזכורים שהראו את העם בשעותיו הקשות, ואפילו השליליות. מצאנו טענות מסוגים שונים על מים, מזון, קשיים בדרך, געגועים לארץ מצרים, הוצאת דיבת הארץ, מנהיגות ועוד, ובעקבותיהם, עונשים קשים: אש אוכלת, אדמה בולעת, מגיפה ונחשים.
סיכום מצב העולה מסיפורים אלה הוא, שכביכול, רב החושך מן האור ושאין מוצא חיובי. ומכאן נובעים הספקות באשר לצדקת הדרך ודאגה לעתיד, שהוא יותר מתמיד, לוט בערפל (מזכיר לנו משהו?), לכן באה פרשת בלעם דווקא כאן ללמדנו מהו המצב האמיתי כפי שהוא נראה מבחוץ, על ידי אדם זר-חיצוני, העומד "כאילו" מן הצד - "מה טובו אהליך יעקב".
כיום, כאשר פנינו נשואות לעתיד, מנסרות ועולות השאלות: האם "המצב" - ליקוי המאורות הנוכחי - הוא זה שיקבע את גורלנו, ובתמורה ל"שקט" מדומה והשתלבות בקהיליית "העמים הנורמליים" נוותר על ייחודנו וזכותנו ונאבד את זהותנו, או לחילופין, נצעד בדרך הארוכה והקשה, בכך שנפנים לעצמנו את סגולתנו ונדבק בייעודנו להיות אור לגויים וגם נשדר אותם כלפי חוץ, בגאווה ובנחישות?
התשובה לכך ניתנה כבר אז על ידי בלעם: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
ובלשונו של הנצי"ב: "כשהוא לבדד ואינו מתערב עימהם, ישכון - במנוחה ובכבוד. ולעומת זאת: ובגויים, כאשר הוא רוצה להיות מעורב עימם, לא יתחשב – אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם... כי בטבע כל אדם לשמור בכל עוז עיקר הצורה אשר לזה הוא נוצר. ומשום הכי, מי שמהלך מ"מ נגד תכלית צורתו, לא יתחשב לבן אדם כלל והרי הוא כקוף בצורת אדם".
פסוק זה נכתב בלשון עתיד. רק שלא נקלקל.
