דברי ה' אל משה בתחילת הפרשה שמים זרקור המעצים את מעשה הנקמה של פינחס, מעשה עליו מסופר בפרשה הקודמת, בלק. דברי ה' מעניקים למעשה הנקמה גושפנקא אלוקית. "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". פינחס מציל את חיי בני ישראל מחרון ה' ואף זוכה לשכר: "לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם".
אנו נמצאים בשנה הארבעים לנדודי העם במדבר. משה לקראת סיום תפקידו וצריך למנות לו יורש. מי האיש וכיצד יבחר?
דמותו של פינחס
והנה כמטאור עולה דמותו של פינחס. בן הדור השני המיועד להיכנס לארץ, נכדו של אהרון הכהן - גם הייחוס מתאים וגם הגיל מתאים. כמשה ואהרון שהיו שני אחים מנהיגים, כך ניתן להמשיך עם אב ובנו. הכהונה למבוגר יותר, והשלטון לצעיר. העם נמצא במשבר כאשר ישראל נצמדים אל בעל פעור. זמרי הוא נשיא לשבט שמעון, ובפרהסיה מחלל את קודשי ה' ומזלזל במנהיגותו של משה. גרסה אחרת וחדשה של מרד (כקרח בעבר) ומשה המנהיג, בוכה עם כל העדה. פינחס בהחלטה של רגע, מבלי להתלבט, מבלי להתייעץ או לקבל רשות, לוקח את הרומח בידו והורג את זמרי והמדיינית, והמגפה נעצרת. פינחס במעשה זה מתגלה כאיש אמיץ, בעל תושייה, מעורב ואכפתי, חסר פחד, בעל עקרונות המוכן לקחת סיכונים. לכאורה, דמות אידיאלית להיות מנהיג. איש חזק וקנאי לדבר ה', איש המוכשר להוביל את בני ישראל למלחמת הכיבוש המצפה להם עם כניסתם לארץ.
בהמשך הפרשה משה מצווה לעלות על הר העברים בכדי לראות את הארץ ולהיפרד. משה מבין שהגיע הזמן למנות לו יורש. התורה אינה מגלה לנו מה הייתה העדפתו של משה, אך סמיכות הסיפור של פינחס לבקשה של משה, מביאה לחשוב שאולי פינחס היה ברשימה הסודית של משה, ואולי מעשה הקנאות אף קידם אותו אל ראשה.
אולם הקב"ה מורה למשה למנות את יהושע בן נון: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו". מהן זכויותיו של יהושע שדווקא הוא נבחר למנהיג? מדוע לא האיש החזק פנחס הקנאי לה', העשוי ללא חת, שנגלה זה עתה?
על פי משה נדרוש מהמנהיג: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". הפסוק מתאר בפנינו תנועה רבה של לצאת ולבא. אולי הכוונה ליציאה למלחמה וביאה אל הארץ. בכל התנועה הנ"ל למנהיג תפקיד מרכזי. הוא גם זה המוביל ונמצא "לפניהם", והוא גם זה המניע ודוחף "אשר יוציאם ואשר יביאם".
נאמנותו של יהושע
עם יהושע אנו נפגשים לראשונה כאשר משה ממנה אותו לעמוד בראש הלוחמים כנגד עמלק. "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק". הצלחת המלחמה תלויה בתפילת משה והאמונה של העם כפי שבאה לידי ביטוי בידיו המורמות של משה. פעם שנייה נזכר יהושע כאשר משה יורד עם הלוחות ונשמע "קול העם ברעה" ויהושע מפרשו למשה כ"קול מלחמה". אזכור נוסף הוא כאשר ההתגלות למשה נעשית פתח האהל המוצא אל מחוץ למחנה "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". הנאמנות של יהושע ממשיכה גם כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויהושע מייעץ למשה "אדני משה כלאם". ותשובת משה "המקנא אתה לי, ומי יתן כל העם נביאים".
בכל המקומות הנ"ל אנו רואים את נאמנותו של יהושע למשה. הוא מסור, מקפיד לדייק במשימותיו ומקבל ולומד ממשה. אין כאן יוזמה, רצון לעצמאות, ואין כאן גם גאווה, רדיפת שלטון וכבוד.
לעומת מה שידוע לנו על יהושע, נראה כי פינחס הוא הרבה יותר נועז ועצמאי. ובכל זאת פינחס זוכה בזכות מעשהו לכהונת עולם, לתפקיד המחייב אותו לעשייה קבועה ומדויקת, לעבודת ה' קבועה ויומיומית באהל מועד. אין מקום ליוזמות, לכוחניות, להבזקים של הארה וכד'. הדמות הנבחרת להנהגה הינה דמותו של יהושע הצנוע והמסור. יהושע שעומד בראש הלוחמים ויודע שכוחו מאת ה' ומשה הוא שליחו. יהושע שיכול לטעות ולקבל וללמוד ממשה על ענווה ומנהיגות.
העמדתם של פינחס ויהושע זה מול זה בנושא המנהיגות, מציב לנו שני סגנונות של הנהגה. האם זהו אידיאל קבוע של הנהגה או שלכל תקופה דרוש סגנון הנהגה המתאים לה? את השאלה הנ"ל אשאיר פתוחה.
לאותו זמן הכריע הקב"ה. את פינחס כלא בברית שלום וברית כהונה. מעתה פינחס מחויב לעשיה יומיומית קבועה ומדויקת באוהל מועד. המחויבות לתפקיד הכהונה בשילוב עם ברית השלום מבטיחים שמעשה הקנאות יישאר חד-פעמי.
יהושע, "איש אשר רוח בו", הצנוע והמסור, האיש היודע שגם כשהוא בראש חייליו הוא רק שליח, האיש שיודע לטעות, ללמוד ולקבל ממשה מהי ענווה ומנהיגות, נבחר להנהגת העם.
מנהיגותו של נדב
בדברנו על דמותו הראויה של המנהיג, עולה לנגד עיני דמותו של נדב מלוא, אחייני. נדב שנהרג בלחימה עם מחבלים בלבנון לפני עשר שנים בא' תמוז.
נדב היה מפקד אהוב ונערץ, צנוע ובישן. מפקד שידע ללמוד מכל אחד. מפקד שדאג לחייליו והיה מסור ונאמן להם. מפקד שידע על מה הוא נלחם. מפקד שראה בכל תפקיד פיקודי שלקח על עצמו זכות גדולה. קשה היה לו עם כך שלא הגיע להיכרות אישית עם כל אחד מפקודיו. נדב ידע גם לומר "אני בטוח שטעיתי במהלך המסלול לא פעם ולא פעמיים,לפעמים אף נפגעתם ועל כך אני מצטער ומתנצל כאחד. אני מודה על שניתן בי האמון ועל שנפלה לידי הזכות לפקד עליכם ולהובילכם אל הנקודה שבה אתם נמצאים כעת, אני גאה בכך".
נדב ידע שמנהיגות יש ללמוד, והכין למפקדים ביחידתו לקט של מאמרים על מנהיגות, ובה כתב בהקדמה: "מנהיגים דגולים כתבו וניסחו עקרונות פיקוד, הנהגה וערכים שעל פיהם צריך לנהוג מפקד... הקושי שלנו כמפקדים הוא בישום, ביכולת להעביר את המילים למציאות. אין מפקד מושלם, אך ברור לכולנו כי השאיפה המתמדת לכך רק תשפר ותקדם אותנו. בשאיפה זו כרוכים גם עיון ולימוד על מנהיגות וערכים".
יהי זכרו ברוך.
