פרשת דברים הפותחת את ספר משנה תורה, העומד כולו בסימן הכניסה לארץ, נאמרת בשבוע בו חל תשעה באב המציין את החורבן ואת הגלות מן הארץ. נאום הפרידה של משה הנפרש בין דפי הספר חוזר ומנחה אותנו כיצד יש לנהוג כדי שלא תקיא הארץ אותנו, ואילו סיפורי החורבן המתייחסים לתשעה באב מנתחים את הסיבות שגרמו לה להקיא אותנו מתוכה, עם החורבן הגדול.
הברייתא בבבלי יומא דף ט', מסבירה כי בית ראשון נחרב בשל עבודה זרה, שפיכות דמים וגלוי עריות. "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם". ומוסיפה הברייתא ואומרת: "ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קצם" (שם, שם). על העוונות הגלויים והזועקים של בית ראשון, ניתן לעשות תשובה, ולכן קצרה היתה גלות ראשונה. לשנאת חינם בחברה 'תורנית' אופי סמוי. העוון איננו גלוי ולפיכך קשה יותר לתקנו, ולכן עד היום לא נתגלה קץ הגאולה מחורבן בית שני.
ברייתא מכוננת ומעוררת מחשבה זו עמדה לנגד עיניו של עורך הסוגיה המשמעותית והארוכה ביותר בתלמוד הבבלי הכונסת אל תוכה את סיפורי החורבן. עיון מדוקדק במבנה הסוגיה במסכת גיטין דפים נ"ה ע"ב – נ"ח ע"א מעלה, כי מה שיכול להיראות במבט ראשון כמקבץ מקרי של סיפורי אגדה שנושאם משותף, איננו אלה סוגיה ערוכה היטב ה'מתכתבת' עם הברייתא ביומא, ומשקעת אותה בתשתית עריכתה. הסוגיה מחולקת לשלושה חלקים המוצגים כבר בתחילתה:
"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך, על יתד של מרכבה חרבה ביתר" (נ"ה ע"ב, בתרגום). מתוך העיון מסתבר כי כל אחד משלושת חלקי הסוגיה מתייחס באופן סמוי לאחת מאותן שלוש העבירות של 'יהרג ואל יעבור'.
החלק הראשון, פותח בסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא שבמרכזו הדגמה חריפה של שנאת חינם. המשכו הפחות ידוע של הסיפור, ובו מתנקם בר קמצא בחכמים שלא מיחו על כבודו הנחמס, ראוי לתשומת לב. קמצא מטיל מום בקורבן הקיסר, והקפדה יתרה של חכמים ובראשם זכריה בן אבקולס על הלכות קורבנות מהווה עילה בידי הקיסר להסיק שמרדו בו היהודים ולהחריב את ההיכל. הקפדה יתרה זו על טהרת הקודשים איננה אלא היפוך ואולי תיקון של חטא עבודה זרה שגרם לחורבן בית ראשון, ובכל זאת מסכם ר' יוחנן את הסיפור ואומר: 'ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו'. סיכום זה מפתיע ומסיט את הדגש משנאת החינם כגורם המרכזי לחורבן, לצדקנות והקפדה יתרה שלא במקום על איסור עבודה זרה.
עיון בחלק השני של הסוגיה, הפותח במלים "אתרנגול ותרנגולתא חרוב טור מלכא" (נ"ז ע"א) ובתיאור מנהגם של אנשי הר המלך לברך את החתן והכלה 'פרו ורבו כתרנגולים', מעלה כי במרכז חלק זה עומד איסור גילוי עריות. אנשי הר המלך אינם נאשמים חלילה באיסור זה. להפך, במרכזם של סיפורי החורבן המשורשרים בחלק זה מועלית על נס צניעותם והקפדתם היתרה על איסורי עריות. אלא שבשמחתם לא התאבלו על ירושלים. ולא עוד, אלא שכשחרב צד אחד של ישובי ההר, עדיין נערכו משתי חתונה בצד השני. העדר האהבה והסולידריות החברתית מנוגדים כאן להקפדה בהלכות אהבה וזוגיות.
יתרה מזו, קשב דק לסיפורים מעלה תמיהה נוספת. כך, למשל, המעשה הידוע ב"ארוס וארוסה שנשבו לבין הגויים והשיאום זה לזה" ולא נגעו זה בזה בשל העדר כתובה. כשמת הבעל ספדה לו אשתו: "ספדו לזה שפטפט ביצרו יותר מיוסף. ביוסף לא היה מעשה אלא שעה אחת ואלו זה בכל יום ויום; ביוסף לא במיטה אחת וזה במיטה אחת; ביוסף לא אשתו היתה וזו אשתו" (שם, שם בתרגום). הסיפור מעלה על נס את הקפדתם היתרה של בני הזוג, ובד בבד עולה מן ההספד שאלה חריפה על בחירתם לבטל פריה ורביה למרות שמקודשים היו זה לזו, 'וזו אשתו' הייתה.
בחלק השלישי ממשיכה הסוגיה בקו זה ומתארת את שפיכות הדמים הנוראה שהתחוללה בחורבן ביתר, ובאותה נשימה מספרת את סיפור אישה ושבעת בניה הבוחרים במוות ובלבד שלא להשתחוות לפסל, או את סיפורם של ארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון וקפצו לים מסיפון האונייה בה נשבו. בצד ההתפעלות ממסירות הנפש ומקידוש השם מעלה עורך הסוגיה שאלה נוכח מציאות זו. ניתן ללמוד על כך מן הדיון בהמשך בו נדרש הפסוק המוביל בחלק זה "עליך הורגנו כל היום" (תהלים מ"ד, כ"ג) על תלמידי חכמים המראים הלכות שחיטה בעצמן, כלומר על בשרם, "ואמר רבא: כל דבר יראה (ידגים) אדם על עצמו, חוץ משחיטה" (שם נ"ז ע"ב, בתרגום). רושם דומה עולה גם מדבריו של ריש לקיש המקבלים נופך מקאברי בהקשר זה: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'".
הסוגיה שלפנינו מציירת אפוא את אנשי בית שני כתשליל נגטיבי של אנשי בית ראשון. אלא שהקפדתם ההלכתית היתרה על איסורי שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות הופכת לעתים לקריקטורה מרה בשל המחיר של ערכים אחרים, ובראשם אהבת חינם, שדחיקתם הצידה ממיטה חורבן לא פחות חמור.
'אחרונים שלא נתגלה עוונם – לא נתגלה קצם' ואולי עד היום....
