פרשתינו נפתחת בפסוקים הבאים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים, פרק ט"ז).
בארבעת הפסוקים שלפנינו מופיע השורש צ.ד.ק ארבע פעמים. החיים של עם ישראל כאומה וכפרטים תלויים בעיקרון הצדק. התפתחותן של הפילוסופיה והספרות המערבית הביאה לידי הבנה, כי הצדק הוא אחד מהעקרונות הבסיסיים להם זכאי כל אדם. שתי מלחמות עולם והשואה, הביאו להכרה כי האנושות חייבת ליצור מערכת חוק ומשפט שתכיר בזכויותיהם של האנשים למשפט צדק, ללא כל הבדל דת, גזע או מין. ההכרזה בדבר זכויות האדם לכל באי עולם, שנוסחה על ידי מועצת האו"ם בשנת 1948, מנסחת עקרונות לבניית חברה צודקת: "הכל שווים לפני החוק וזכאים ללא אפליה להגנה שווה של החוק. הכל זכאים להגנה שווה מפני כל אפליה המפירה את מצוות ההכרזה הזאת ומפני כל הסתה לאפליה כזו" (סעיף ז').
בבואה לחוקק את חוק יסוד השפיטה, נטלה הכנסת את אחד מהצווים המוטלים על השופט בפרשתינו, ושיבצה אותו בתוך שבועת השופט המתחיל את כהונתו. ואלו הם דברי החוק: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".
ערכי השוויון והצדק הינם ערכים נעלים שלא רק התורה מצווה אותם, אלא אף בחוקי המדינה המודרנית אנו נדרשים לקיימם. כאנשים שחיים בעולם המודרני חוקים אלו נראים מובנים מאליו; אך אם אלו הם חוקים כה ברורים, מדוע התורה מצווה עלינו לקיימם?
חז"ל, בבואם לדון בכך, מביאים מדרש המבוסס על הפסוק במשלי ו', 6: "אמר ר' שמעון בן חלפתא מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה. ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה, ולא שופט ולא שוטר יש לה שנא' (משלי ו'): "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם, שמיניתי לכם שופטים ושוטרים, על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים רבה, פרשה ה'). סיפורה של הנמלה מביא בפנינו את סיפורה של קהילה בה שורר הצדק. צדק שאיננו תמיד בנמצא אצל בני האדם. הנמלים, שאין להם מערכת משפטית מסודרת, שומרות על הצדק; והאדם, שהינו נזר הבריאה, על אחת כמה וכמה שצריך אף הוא להשגיח בכך.
המדרש שלפנינו מופיע בצורה דומה אך שונה, במשלי אזופוס היווני: "הנמלה של עכשיו היתה לפנים אדם. היא עבדה את עבודת האדמה אבל לא הסתפקה בפרי עמלה, אלא הביטה בעין של קנאה אל האחרים וסחבה בלי הרף את יבולם של שכניה. כעס עליה זאוס בגלל חמדנותה והפכה לבריה הנקראת עתה נמלה. אולם זו אף-על-פי ששינתה את מראה, לא שינתה את דרכיה, ועד היום היא מהלכת בשדות ומלקטת חיטים ושעורים של אחרים ואוגרת לעצמה".(על פי "משלי אזופוס" בתרגום שלמה שפאן.)
אחת מהנקודות הבולטות במשל זה, היא הדמיון בין בני האדם והשוני בין הנמלים. בעוד הנמלה במדרש היא נמלה של צדק, הנמלה במשל היווני היא נמלה המבטאת חוסר צדק מכיוון שמקורה באדם. אם היו הצדק והמשפט כה ברורים מאליהם, לא היתה צריכה התורה להביאם. אך בכל מקום בו שורה הצדק יש לזכור כי חשוב להביא אליו אף את הרחמים.
