בפרשת ניצבים טמונה פרשת התשובה, בו התורה קוראת לאדם, גם לדתי, לשוב בתשובה. כל אחד צריך לחזור בתשובה. אחד הביטויים הצדים את העין הוא: "והשבות אל לבבך". להשיב אל הלב. בעיניי, כשאדם מחליט לקחת אחריות על מעשיו, כשהוא מפסיק לשקר לעצמו ולעשות הנחות, כשהוא מחפש את הדרך לשלוט בחייו ובגורלו ולדבוק בבורא עולם, הוא נמצא בתשובה. ביטוי לזה כתב הרב קוק באורות התשובה (ט"ו, י'): 'התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, וילך ויצעד מעלה מעלה בקדושה ובטהרה'. הרב קוק רואה את התשובה לא בכך שאדם עושה דברים שהם זרים לו או מנוגדים לאופיו, נהפוך הוא. כשאדם חושף ממעמקי נשמתו את האמת הפנימית שבתוכו, ומתחבר אליה, זו התשובה.
הרמב"ם, בדבריו בהלכות תשובה, נותן לדיבור מקום משמעותי בתהליך התשובה. לשב בתשובה יש שני שלבים: השלב הראשון הוא התהליך שהאדם עובר - השינוי. ההבנה שמה שהוא עשה עד כה, שגוי. זו הבנה שהיא קשה ביותר לאדם. אנחנו אוהבים להצדיק את עצמנו, לתת הסברים, לשכנע, לתרץ תירוצים, ולו רק כדי להימנע מלהודות שאנו טועים. אבל, מה לעשות, בתור בני אדם קורה שאנו טועים. החוכמה הגדולה היא לא להימנע מטעויות. החוכמה היא שאחרי שטועים, מצליחים להבין שלא זו הדרך. עיקר התשובה היא התובנה הפנימית הזאת שאדם מתבונן במעשיו ומבין שהוא אכן שגה. השלב השני הוא הדיבור על כך. הרמב"ם מזכיר את הדיבור בשני הקשרים:
א. האדם 'צריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בלבו'. כלומר, את התובנה הפנימית החדשה אחרי שהוא מכיר ומבין את העבר, וגומר בלבו שבעתיד הוא ישנה את דרכו.
ב. האדם 'צריך לפרוט את החטא'.
הדיבור משקף את ההווה ואת העתיד. מדוע האדם צריך לדבר ולהוציא בשפתיו את מה שמתרחש בלבו? נדמה שיש מספר סיבות לכך. אחת מהן היא שמחשבות הן שבריריות, הן חולפות כהרף עין. אדם קופץ ממחשבה למחשבה, ונדמה לו שהוא מיצה את הנושא. דווקא כשהוא מדבר על כך או כותב את הדברים על נייר, יש לו אפשרות לשמוע את עצמו. לראות את מה שעובר עליו, לבדוק, לבחון ולהיות אמיתי עם עצמו. הדיבור כל כך משמעותי בעיני הרמב"ם, עד שהוא כותב: 'ושבח גדול לשב (בתשובה - ב.ז.) שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים, ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם. וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח'. מדובר פה על דרישה שנשמעת מאוד קיצונית. לא רק שהחוזר בתשובה מעיז לדבר על כך עם החבר שבו הוא פגע, אלא הוא גם מספר לרבים שהוא פגע באדם מסוים שכולם מכירים. מניין האומץ הזה? מה כל כך טוב בזה שהרמב"ם מגדיר זאת בתור 'שבח גדול'? מלבד ההנחה הפשוטה שמי שיספר לאחרים על חטאו סביר להניח שלא ישוב עוד לעשות כן, נדמה לי שהתשובה טמונה בצד הנגדי. מי שאינו מספר על כך נקרא על ידי הרמב"ם "המתגאה". גאווה מול ענווה. הוא אינו מספר לאחרים על חטאו משום שהוא עדיין לא התנתק לחלוטין. קורטוב של גאווה מהול בתשובתו. על אף שהוא חזר בתשובה, זוהי אינה 'תשובה גמורה'.
ערב ראש השנה הוא זמן מתאים לתשובה. נתפלל שנצליח כולנו לחזור בתשובה, ואם כבר, שנחזור בתשובה גמורה.
