התשובה מנויה בין הדברים שנבראו קודם שנברא העולם. על כך הקשו חכמי הדורות: מה לה לתשובה בעולם שאין בו חטא? הלא הסדר הנכון הוא חטא ואחר כך תשובה. ליצני הדור השיבו כי זו בדיוק כוונת המדרש. אין לומר על החטא 'נמצא בסדר הנכון'. החטא הוא יציאה מן הסדר - מן ההרמוניה שחקק הבורא בעולמו.
אולם מעקב קפדני אחרי פרשיות התשובה מורה כי סוגים שונים לה. יש תשובה מיראה המהפכת זדונות לשגגות. ויש כזו מאהבה המהפכת זדונות לזכויות – לקיים מה שנאמר: 'במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'.
אבחנה חשובה מעלה לנו פרשת התשובה שבספר דברים (פרק ל' פסוקים א'-ט'). השורש ש.ו.ב מופיע בו פעמים רבות. ב-7 הופעותיו הוא מתאר את השיבה של העם לקרבת אלוקים ועבודתו, ובה בשעה את שיבת ה' לעם ושיבת העם לארצו ולחייו כקדם. אולם שורש זה מופיע גם פעם שמינית. למעשה ההופעה הראשונה שלו בפרק פותחת בתיאור (פסוק א'): "וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶך". ההשבה אל הלב, תשומת הלב, היא הפתח לתשובה הגדולה הבאה אחריה.
באזכור זה של התשובה, חשוב לתת את תשומת הלב גם להטיית השורש – והשבות. צורה זו פותחת בפנינו רובד נסתר וערך מוסף של התשובה כולה.
******
אדם חטא. עזב את מצוות ה'. בגד ברעהו. השחית את מידותיו. והנה באו הימים הנוראים. אירע אירוע שהניע את לבבו מתרדמתו והוא מבקש לשוב. עוזב הוא את חטאו ומתוודה. מקבל לעתיד ושב להתנהגות תקנית.
זוהי שיבה. זו התשובה הרגילה שקשה להטיל לחיקה את הסופרלטיבים שהוזכרו בראשית הדברים.
אך יש תשובה שיש בה גם השבה. האדם ששב לדרך הישר אחרי עזיבת חטאו אינו האדם שלפני החטא. נתיבות החטא עם כל קלקולן חשפו בפניו עולמות, הפגישו אותו עם ערכים, פתחו בפניו חוויות – שהעולם הישן, הדתי, התמים והסגור לא יכול היה להביא אליו. העולם הדתי שלפני החטא חסר הוא. באה התשובה ומשיבה את כל הטוב והערכי של 'העולם שבחוץ' אל העולם הפנימי - עולם האמונה ושמירת המצוות. השב בתשובה לא רק שב, אלא הוא משיב אוצרות גנוזים שללא ההרפתקה החוטאת שלו היו נותרים בחוץ. תשובה כזו יש לה ערך מוסף. היא הופכת זדונות לזכויות בגלל התוצר העודף שמביא איתו השב אל עולם הקודש את אוצרות החולין המנוקים מטומאתם.
עורמה שכזו הרואה את החטא כמשרת את הקודש על ידי התשובה, היא חוכמה עליונה המצויה בתוכנית שלפני שנברא העולם. שכן, יודע הבורא, כפי שיודע כל מחנך, כל איש חוק וכל בעל לב מרגיש, כי עם כל התועלת העצומה של חוק וסדר של מצווה ויראת שמיים יש בהם גם הגבלה. התורה אינה זקוקה לחכמים שיטילו סייג ומשמרת על מצוותיה. מעצם מהותה, מהיותה חוק אלוקי, היא מותירה בלב מקיימה יראת חטא המרחיקה אותו מן העבירה, ובה בשעה גם מאוצרות חיים חיוניים. היכולת לסמן עם איזמל מנתחים את הטוב והרע, היא רק חוכמה שבדיעבד ולעולם לא ניתן לסמן את הגבולות מראש. לכן חקק ריבון העולמים עוד לפני בריאתו ולפני תורתו את סדר התשובה המשיב בסופו של דבר את הכל אליו.
*****
אין בדברים אלו קריאה לחטא, חס ושלום. יש כאן קריאה לתשובה. אנו העומדים בין העולמות מצווים לעסוק עוד לפני החטא, בעולם הבירורים. עלינו לבקש למצות את הטוב שיש בכל, ועם כל הזהירות מפני החטא, לא להזניח אף ערך, שום יופי, רק בגלל הקליפות המאיימות לכסות אותו. נבחין, נקלף ונשיב, ובזה נהיה משלימים לעולמו ולתורתו של ריבון כל העולמים, ונכתב ונחתם לחיים טובים בספרם של צדיקים גמורים – עם כל ישראל אחינו, הרחוקים והקרובים.
הרב עמית קולא 