לאחר לילה ללא שינה, ניגש הכהן הגדול לעשות את "סדר העבודה". יום עבודה עמוּס היה לפניו, ואם ניקח בחשבון שבדרך כלל הכהן הגדול לא היה בחור צעיר, ושעיסוקיו במהלך השנה היו יותר עיוניים מאשר פיזיים, הרי שביום הכיפורים הוא עבד קשה. קשה מאוד. המשנה אומרת בקצרה – "חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום" (יומא, פרק ג' משנה ג') – אך בין הטבילות והקידושים הוא שחט וזרק, נטל והיזה, ועשה עוד עשרות פעולות שכולן היו צריכות להיות מדוייקות ומתואמות, ובכולן נדרשה הקפדה גם על העבודה עצמה וגם על סדר העבודה.

בסיומה של "העבודה", היו כל העם "מלווין אותו עד ביתו. ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש" (יומא, פרק ז' משנה ד'). לנו קשה אפילו לדמיין את ההתלהבות ההמונית כאשר חוט השני הפך לבן, וכל העם התבשר שנמחלו עוונותיהם של ישראל: "אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה שָׁנִי הַמְלֻבָּן מִשְּׂעִיר הַקָּרְבָּן, הֲלא לְמִשְׁמַע אזֶן דָּאֲבָה נַפְשֵׁנוּ". באותה שעה נשכחה התענית, נשכח המאמץ הפיזי, וכל העם היו מלווים את הכהן הגדול בשירה ובריקודים מבית המקדש לביתו, ונשארים עימו עוד שעות ארוכות. "אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶּגַע".

להתעלות ביצירה

להבדיל אלפי הבדלות, במובן אחר לחלוטין של המונח "עבודה" אך מתוך דמיון רב לשמחה שבעקבות "העבודה", מספר שלום קרניאל הי"ד על ביקורו הראשון בסלבקוב, מקום מושבם בפולין של ראשוני חלוצי "תורה ועבודה". וכך הוא כותב: "היה זה יום חול פשוט. החברים חזרו מן העבודה, התרחצו, החליפו את בגדיהם, וניגשו לסעודה. לפני הארוחה התלכדה החבריה מסביב לשולחן, ויצאו במחול. היתה זו ספק הורה ספק ריקוד חסידי. הנגינה היתה חסידית מובהקת, וגם ההתלהבות. משהו מיוחד היה במחול זה... היה בו כוח מושך עצום, וקסם רב" (עלונים 11, תש"ג). גם כאן נשכח העמל הפיזי, ארוחת הערב יכולה להמתין, והשמחה שבעבודת ה' פורצת בשירה ובריקודים. אמנם החלוצים, שלימים הקימו את קיבוץ כפר עציון, היו עדיין בגולה, אך כבר במסגרת ההכשרה הם הרגישו את עצמם מתקרבים למימוש דברי החת"ם סופר בחידושיו למסכת סוכה: "נראה לעניות דעתי רבי ישמעאל נמי לא אמר קרא 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין בה, שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ', ובועז 'הִנֵּה-הוּא זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה' – משום מצווה. וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר – לא אאסוף דגני מפני עסק התורה". מאמץ פיזי נחשב ככלום כאשר הוא מושקע בקיום מצווה. "הצעירים הדתיים-לאומיים מאסו בחיי אוויר – כותב נחמיה עמינח על ראשוני הפועל המזרחי – ודרשו הווי חדש, חיי עָם בריאים ומוצקים ביסודם. זאת היתה כבר הכרה ממשית שהיכתה על הקודקוד ואמרה: התעלה ביצירה!".

מהות העבודה

שתי ההבנות האלה של המונח "עבודה" שוות בהתייחסותן למימד הפיזי של העבודה, ושונות במיקומה: האחת מתארת את העבודה בקודש הקודשים, אחת בשנה, על ידי הכהן הגדול, והשנייה עוסקת ביום חול, אחד מני רבים, על ידי אנשים רבים. שני מובנים נוספים של "העבודה" מופיעים במדרשים לפסוק "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם", ושניהם מוליכים אותנו לַמישור העיוני. "מדרש הגדול" לדברים פרק י"א פסוק י"ג, מביא את שניהם בדרשה הבנויה במבנה כפול: המובן האחד, '"וּלְעָבְדוֹ" – זה תלמוד. אתה אומר זה תלמוד, או אינו אלא עבודה? הרי הוא אומר "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה"' (ומכיוון שבגן עדן לא נצרך האדם לעבוד ולשמור מכאן ש) 'הא למדת: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה" – לְעָבְדָהּ זה תלמוד, וּלְשָׁמְרָה אלו מצוות. כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרוי עבודה'.

הדרשן מבין את חיי האדם בגן-עדן כחיים שאין בהם חובת עבודה, ולא נותר לאדם אלא להשקיע את זמנו בלימוד תורה ובשמירת מצוות. אך במדרשים אחרים יש הבנה אחרת של המושג "לחיות בגן-עדן", למשל: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת. אמר לו הקב"ה לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה" (זוהר חדש, בראשית ה'). וכן במדרש נעלם לבראשית (מתורגם מארמית): "שמא יאמר אדם: בן אבות עולם אני, איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות. אומרים לו: שוטה! כבר קדם לך יוצרך שעשה מלאכה קודם שבאת לעולם, שנאמר: מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה."  

ממשיך "מדרש הגדול" ומביא מובן שני: "דבר אחר, וּלְעָבְדוֹ – זו תפילה. אתה אומר זו תפילה, או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר: וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וכי יש עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר וּלְעָבְדוֹ – זו תפילה. כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפילה קרויה עבודה".

דרשה זו מתקשרת לפירוש דבריו של שמעון הצדיק, במשנה השנייה של פרקי אבות, וזו לשונה: "שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים". הרקע ההיסטורי לדבריו של שמעון הצדיק אינם מותירים ספק: במילים "ועל העבודה" הוא מתכוון לעבודת הקורבנות בבית המקדש. חכמים בתקופה שלאחר חורבן הבית, לאחר ש"וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ, וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲלות וְלֵרָאות וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ, וְלַעֲשות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ", הרחיבו את משמעותה של "העבודה" בדברי שמעון הצדיק ועל ידי כך שמרו על הרלבנטיות של "העמוד השני": "העבודה" היא "שמירת מצוות התורה" (לשון הרמב"ם בפירושו למשנה) ולא רק הקרבת הקורבנות, ומשמירת כל המצוות עברו חכמים למצוות התפילה, על פי הדרשה: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם – זו תפילה".

מה משותף לכל המובנים האלה של "העבודה"? מה משותף לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, לעבודת האדמה בארץ ישראל, ללימוד תורה ולתפילה? כל העבודות האלה מוטלות כחובה, כמצווה, ולמרבה הפלא כולן אינן מעייפות, אלא ככל שאנחנו נכנסים לעומקן – ההתלהבות גוברת, העייפות נשכחת, ואנו שואפים להמשיך את "העבודה".