"השנים פרכסו את פני / בזיכרון אהבות / וענדו לראשי חוטי כסף קלים / עד יפיתי מאוד
.בעיני נשקפים / הנופים. / ודרכים שעברתי / ישרו צעדי / עייפים ויפים.
אם תראני עכשיו / לא תכיר את - תמוליך / אני הולכת אלי / בפנים שביקשת לשווא / כשהלכתי אליך." (לאה גולדברג)
שלוש פעמים בפרשתנו הולך אברם - יוצא לדרך.
פעמיים הוא הולך לארץ המובטחת - תחת הציווי לך.
ופעם אחת הוא הולך מארץ כנען - כשהפועל המתאר את הליכתו הוא - וירד.
בפעם הראשונה נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (פרק י"ב, א').
בפעם השניה נאמר בפסוק י': "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ"
ואילו בפעם השלישית – בסוף הפרק בפסוקים י"ח-י"ט נאמר: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא : לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה; וְעַתָּה, הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ"
וכך ב-20 פסוקים מוגשים לנו מסעות והרפתקאות היכולים לפרנס סיפור חיים שלם.
יציאתו של אברם לדרך לא התחילה בתחילת פרשת "לך לך". כבר בסוף פרשת נח אנו קוראים: " וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (פרק י"א, ל"א).
הליכה ראשונה זו של משפחת תרח היא הליכה של תכלית ומעשה, וסיבותיה עימה (משפחתיות, ביטחוניות או כלכליות). בהליכה זו החלה המשפחה את הגירתה. את אור כשדים יצאו, ועד כנען לא הגיעו.
ההליכה הראשונה
שונה לחלוטין היא הליכתו של אברהם, כפי שמופיעה בתחילת פרשתנו. זוהי הליכה עם כיוון ומטרה, אך בעיקר זו הליכה שהיא תהליך.
וכך כותב הרש"ר הירש:
"לך-לך – לעצמך בבדידות!... לך לעצמך בדרכך שלך, לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה... במצווה זו (לך לך) ההליכה היא מטרה לעצמה". בהליכה הזו נדרש אברם להתכנס ולהתרכז. "ללכת אליו", אם נרצה להשתמש בפרפראזה על שירה של לאה גולדברג.
"זו הליכה שונה מאוד מכל מה שהיה מקובל באותו הדור" ממשיך הרש"ר הירש ואומר: "עצם הבדידות שהוטלה על אברהם העמידה אותו בניגוד גמור לתקופתו. לא הערכת ערך הפרט, אלא ריכוז השלטון, זו היתה רוחו של הדור... כך ניטל מן האדם ערכו האישי וסופו שהפך למכשיר גרידא, ללבנה בבניין הפאר של נציגות מדומה של הציבור, רוח זו מטפחת את אמונת השווא בסמכותו הבלעדית של הרוב. בסופו של דבר, כל ערך מקודש בעיני הרוב נערץ ונקדש גם בעיני כל יחיד. והנה אמת, שומה על הציבור לייצג ערכים נעלים. ומתוך הנחה זו גם היהדות מייחסת חשיבות לכלל ואוסרת לפרוש מן הציבור. אולם, בראשית היהדות נאמר: "לך לך", לך לעצמך, והרי זה ערך נעלה עוד יותר. אין איש רשאי לומר: אני צדיק וישר בהתאם לאופנה. כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'"
ההליכה השניה
הירידה למצרים של אברם נדונה בין הפרשנים. הרמב"ן, המחמיר מכולם, אומר: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה..."
אך פרשנים אחרים סבורים כי אברם הבין ש"אין סומכין על הנס" וחייב אדם לעשות את המוטל עליו במסגרת המותר, ויחד עם זאת ישליך יהבו על ה'. ובכל אופן, מתוך הפסוק אנו רואים כי פעולה זו נעשית ללא ציווי חיצוני כפעולה תכליתית ומעשית (שיכולה להיות דומה ליציאת תרח מאור-כשדים).
ההליכה השלישית:
סיפור שהותם של אברם ושרי במצרים יכול היה לפרנס טלנובלה ממוצעת, ובסיומו מגיע שוב הציווי: "...וְעַתָּה, הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ". ושוב יוצא אברם לדרך תחת הציווי – לך.
בין "לך לך" ל-"לך!"
צדדים שווים ושונים לצו "לך" שנאמר לאברם פעמיים:
בצד השונה נזכיר, כי הראשון הוא צו אלוקי ואילו השני אנושי (אם כי במצרים פרעה בהחלט נחשב לבן-אלוקים). וכמובן ההבדל בין "לך-לך" – המתייחס לאברם ולתהליך שהוא אמור לעבור, ל"לך" – הרוצה רק להוציא את אברם מתחום מצרים.
בצד השווה נזכיר כי מדובר בהליכה לארץ כנען, וכי בשניהם הצו ניתן לאברם בלבד, אף כי כל ביתו עימו (ובעיקר שרי אשתו שהיא חלק מהתהליך החשוב).
ומה יכולים אנחנו ללמוד מאברהם כבניו?
שההליכה מטרתה לא רק להגיע מהכא להתם. אלא ההליכה היא הדרך. יש לה משמעות וחשיבות (וכך גם נראה בהליכת בני ישראל במדבר 40 שנה). ועוד נלמד, שעל כל פעולה יש לכל אחד מאתנו אחריות - ואין לנו לסמוך על הנס.
והמפתח הוא ההליכה אל העצמי. ההבנה וההכרה כי עלינו לפעול על פי מצפונינו ולא על פי הפופולרי והאופנתי.
השבוע, יחול יום הזיכרון ה-12 ליצחק רבין ז"ל, ודומה כי עלינו להזכיר לנו ולבנינו את האחריות האישית של כל אחד מאתנו לחיות במתח שבין "אל תפרוש מן הציבור" לבין "כל אדם אחראי על עצמו כלפי הקב"ה".
