"ועתה בני, שמע בקולי" אומרת רבקה ליעקב בפרק כ"ז, אחרי ששמעה את כוונתו של יצחק לברך את עשיו. היא שולחת את יעקב להביא גדי עזים, ומנווטת את הדברים כך שיצחק יברך את יעקב, במקום את בנו האהוב עשיו.
יעקב חושש מלמלא את הוראתה של אמו. כבוד האם מתנגש בכבוד האב. אם ישמע לה, לאמו, אזי ישקר לו, לאביו. מצד שני, אם יחליט לא לשקר לאביו, הרי שימרה את פי אמו ויפסיד את הברכה, בה גם הוא חושק. רבקה, לעומתו, נחרצת בתוכניתה. היא מבטיחה ליעקב "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי", אני נושאת באחריות.
דמותו של יצחק בסיפור זה מעוררת רחמים. יצחק, בא בימים, הולך ומאבד את מאור עיניו, הוא מבין שמשהו חריג קורה סביבו. הוא מופתע שהארוחה שהזמין מבנו עשיו מגיעה כל כך מהר, ולכן הוא שואל: "מִי אַתָּה בְּנִי"? ולאחר מכןֹ: "מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי?". תשובתו של יעקב, שה' הקרה לפניו את הציד, עדיין אינה מסירה את הספק מיצחק. הוא אינו יכול לסמוך על מראה עיניו, אך את הקול הוא מכיר, והוא אינו נשמע כקולו של עשו בנו האהוב. לכן הוא מבקש למשש אותו בידיו "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא... וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו... וַיְבָרְכֵהו".
פערים רבים שישנם בסיפור זה, מתמלאים בעזרת מדרשים שונים. יצירות האמנות שנוצרו על פי סיפורי התורה הללו מהווים גם הם מעין 'מדרש'. נתבונן בשתי יצירות אמנות, וננסה להבין כיצד 'דרש' כל אמן את הכתובים.
בעולם המקראי את הברכה מעביר בדרך כלל האב. איננו מכירים במקרא את האם כמברכת, וגם את מעורבותה בברכה כמעט שלא נוכל למצוא. בסיפור שלנו, המצב שונה, שהרי רבקה, היא שגרמה לכך שיצחק יברך את יעקב. את מעורבותה זו באירוע מציינים האמנים השונים על ידי הכנסת רבקה לתמונת הברכה, דבר שאינו מוזכר בפסוקים.
היצירה הבאה היא יצירתו של הפסל דניאל כפרי (2003). יצירה זו שייכת לסדרת התבליטים על נושאים תנ"כיים הנמצאת בממפיס, ארה"ב.
