למרות חומרי הבניין המשובחים שהוקדשו למשכן במדבר נעדרים מתיאור הקמתו בספר שמות הפאר והעושר האמנותי המוכרים לנו ממקדשים ומכנסיות של דתות רבות. אין בפסוקים כמעט שום אזכור של פיתוחים או קישוטים אמנותיים. אם בודקים את משמעות הביטוי "חכם לב" המופיע מספר פעמים כתיאור תכונותיו של מי שבפועל מימש את התכנית ועשה את המלאכה מתברר שהכוונה היא לידע במלאכת יד, ולא לנטיות אמנותיות, וכנראה כך צריך לפרש גם את הביטויים האחרים המתארים את המלאכות: "לחשוב מחשבות", "רוח חכמה" ועוד. בצלאל מתואר בפסוקים ובמדרשי חז"ל כמי שבנה את המשכן וכליו - בדיוק רב, לפי הדגם שנראה למשה בסיני, ולא חידש כלום מעצמו. האמן בצלאל איננו יוצר, אלא מתפקד כצינור שקוף המביא למימושו חזון שאיננו שלו. לא היה במשכן מקום לחזון אמנותי פרטי או אנושי.
עוד נעדר מתיאורי צורת המשכן, חנוכתו והעבודה בו כל אזכור של מוסיקה. לא ברור מתי החלה המסורת של שירת הלויים, אבל בספר שמות וספר ויקרא אין לה זכר. המשכן לא נועד לעורר חוויה דתית, ולא לתת במה לביטויה. הוא משכן של דממה: חזותית וקולית.
אבל קרה משהו מאז: יש התפתחות מהפשטות הקיצונית של "מזבח אדמה תעשה לי" אל הזהב והכסף במשכן, ומצניעותו האסתטית של המשכן אל הפאר של מקדש שלמה ועד הרושם החזק שעורר הבית השני בצופיו לאחר מלאכת השיפוץ של הורדוס. הפשטות והצניעות נכנעו לצורך האנושי באמצעים מוחשיים (קונקרטים) ליצירת חוויה של יראת אלוקים, ונראה שחז"ל הסכימו או לפחות השלימו עם מגמה זו. בהקמת המקדש של הורדוס היו ללא ספק מעורבים אדריכלים ואמנים שהטביעו את חותמם ואת חותם רצונו של מלך בשר ודם על עיצוב הבית, ובכך יצרו חוויה של פאר, עוצמה והתעלות אצל המבקרים בו.
מראה הבית השני ויופיו הם ניגוד גמור לפשטות המשכן, שבו ההעדר של סממנים בעלי ערכים אנושיים נועד, כנראה, לשלול את האלילות ואת האלהת האדם. עם זאת, הנטייה למונותיאיזם מופשט יצרה בכל הדורות אנטיתזה: ניסיון להשגה מוחשית, שהתבסס על מסורות נסתרות וסמלים קונקרטיים. הוספת מרכיבים אנושיים לעבודת המקדש ולבית הכנסת, בדמותן של יצירה אומנותית ומוסיקלית עשירה, חזנות וניגונים, היא צורך פסיכולוגי הצומח מהקושי להשיג את הבלתי-מושג, להתקרב אל המרוחק תמיד, ולחוש את הבלתי-חושי. ר' נחמן מברסלב מבקש בתפילותיו שניגוניו כבעל תפילה יוכלו "להלביש את שכינת עוזו (של ה') בלבושים הנראים". במשפט זה התכוון להערכה חיובית של כוח הניגונים, אבל אדם בעל גישה אנטי-אלילית ואנטי – חומרנית קיצונית עשוי לדחות אותו מתוך חשש מפני הגשמת השכינה והאנשתה.
מסורת התפילה של עם ישראל, מילותיה, ניגוניה והמסגרות שבה היא מתקיימת, מבטאת היטב ניגוד זה שבין שאיפה לאמונה מופשטת צרופה ועבודת אלוקים לשמה לבין הצורך בטיפוח החוויה הדתית האנושית ומציאת דרכים לביטויה. מקדשי המעט שלנו מכילים תחת גג אחד את זכר מזבח האדמה שכנראה לא הוקם מעולם ואת זכר הפאר וההוד של מקדש הורדוס, ולא ברור לאיזה מהם אנחנו מתגעגעים יותר.
