פעמים רבות עומד החקלאי שומר המצוות במתח העצום שבין רצונו לחיות ע"פ ערכי היהדות בהם הוא דבק עוד מילדותו ולבין צרכי הפרנסה המחייבים אותו לבצע מעשים המתנגשים זה בזה. דוגמא בולטת לכך היא המאבק שחווינו השנה ביחס לגידול ומכירת פירות שביעית כאשר הממסד הרבני לא הבין כראוי את צרכי החקלאי הדתי ורק לאחר פעולות אלימות יחסית הצליח השוק החקלאי לכופף את שליחי הרבנות הראשית עד שנתנו הסכמתם ואפשרו לחקלאים להתפרנס כראוי מיגיע כפם וגם לשמור מצוות.
מתח זה שבין הממסד הרבני והחקלאים עומד כל שנה בערב פסח. המשנה במסכת פסחים פרק ד' מתארת כעין סיכום למתח סביב הלכות שונות:
משנה ח
ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם ואלו הן שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום וכו'
ברור מנוסח המשנה שקיים מתח רב ביו חקלאי יריחו שרוצים להרכיב דקלים [על כך נסביר בהמשך] לבין המנהיגים הרבנים שאומנם לא התנגדו אבל בוודאי לא הכשירו לכתחילה מעשה זה , ולמעשים אחרים היה להם כוח רק למחות... מהיכן צומח מתח זה ביחס להרכבת דקלים מדוע חשובה לחקלאים עבודה זו כ"כ עד שהם מוכנים להתעמת עם ח"זל וכיצד הוא מצליח להשיג אישור הלכתי לעבודה זו אפילו במעמד של "לא מיחו". ומצד שני מדוע הממסד מתנגד לעבודה חקלאית חשובה כזו, האם הוא מסכים לפשרה ? ומדוע לא להתיר לכתחילה ?
אפשר למצוא שלושה הסברים להסכם מיוחד זה , הראשון מתוך לשון הפרק שבו מצויה משנתנו. מקדימה המשנה ואומרת:
משנה א
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין . משנה ו
ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא יתחיל בה בתחילה בארבעה עשר אף על פי שיכול לגומרה וחכ"א שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ואלו הן החייטים הספרים והכובסין ר' יוסי בר יהודה אומר אף הרצענים:
המשנה קובעת שישנן כמה הגבלות על עשיית מלאכה בערב פסח . משנה א' בהסכמה מגבילה זאת במנהג המקום ובכך מאפשרת למקום שנהגו להרכיב דקלים להמשיך ולעשות זאת , אבל במשנה ו' אנו מוצאים חילוקי דעות. בעוד רבי מאיר בעל גישה ליברלית המתירה להמשיך כל מלאכה שהתחיל בה עד לסיומה או עד כניסת החג הרי חכמים מקפידים על שלוש או ארבע מלאכות בלבד הקשורות להכנת האדם לקראת הרגל , כמו כן מגבילים חכמים את זמן המלאכה עד חצות בלבד. ניתן לראות בבירור שחקלאי יריחו מצאו אוזן קשבת ומשענת הלכתית טובה בעמדתו של רבי מאיר, ומה שנותר לחכמים ... רק למחות בידם.
נסביר עתה מהי אותה הרכבת דקלים שבה עוסק המתח שבין החקלאים לרבנים. בוודאי אין מדובר בהרכבה בוטנית על עץ הדקל במובן המקובל כיום שכן הדקל בהגדרתו הבוטנית הוא חד פסיגי ולבבו בלולבו . אין כל אפשרות להוסיף לו כל איבר בוטני לאורך גזעו ולעומת זאת כל פגיעה ולו הקטנה ביותר בראשו, שם לבו, עלולה לפגוע בו עד להמתתו. מכאן עולה שהמונח הרכבת דקלים משמעו הפריית פרחי הדקל לצורך חנטה וקבלת פרי ראוי . יש לציין שהדקל הוא דו מיני ולצורך ההפריה צריכים פרחי עץ הדקל הנקבי לקבל אבקה מפרחי העץ הזכרי כמו כן ישנם זנים בעלי רגישות גבוהה שחנטה טובה אינה מתקבלת בקלות בטבע וישנן זנים שצורכים אבקה מסויימת בלבד , [מכאן שיש מכנים עבודה זו "האבקה"]. יעיד על קושי זה המדרש :
בראשית רבה פרשה מא ד"ה א וינגע ה'
א"ר תנחומא מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות. עבר דקלי אחד וראה אותה, אמר תמרה זו צופה מיריחו, כיון שהרכיבו אותה עשתה פירות.
הגמרא על משנה ו' מביאה שני תיאורים כיצד ביצעו אבותינו בפועל את האבקה ומדוע כ"כ חשובה בעבודה זו הדיוק והתזמון . בתרגום חופשי מארמית אומר רב יהודה שלצורך האבקה מכינים תערובת הכוללת הדס לח, שיכר מעלי דפנה, וקמח שעורים, מרתיחים תערובת זו וזורקים אל לב הדקל שם יוצאים פרחי התמר. וכאן באה ההגבלה המחייבת הקפדה רבה - כל פרח שאינו מקבל מהמשקה הזה מתייבש מיד. רב אחא ברי דרבא מתאר דרך פחות אינטנסיבית: מניחים פרח זכרי של דקל בלב העץ הנקבי . היתרון בדרך השניה ברור הן מהבחינה המעשית והן ההלכתית – העבודה דורשת פחות עבודת ידיים ופחות וזמן שאותם הטבע בעזרת הרוח ובעלי החיים משלימים ובהחלט ייתכן שלצורך זה מספיק לעבוד עד חצות היום בערב פסח. ייתכן ושני ההסברים בגמרא הם ביטוי לשתי גישות חקלאיות בעוד הראשונה מקפידה יותר ולא מאפשרת לאף פרח לחמוק ומוודאת בידיים שכל פרח יקבל את המנה החיונית לו, באה הגישה השניה אולי טיפה מחפפת ומתוך נסיונה סומכת על הקב"ה שישלים את עבודת האדם. ייתכן גם לאור מה שראינו שהתיאור האינטיסיבי מתאים לזנים הצורכים לחנטתם פעולה כזו בעוד התיאור השני מתאים לזנים שאינם רגישים ועודף עבודה רק מעלה את העלויות ולא מביא ליותר חנטה. ניתן על פי תאורי הגמרא להבין הסבר שני למתח בין דקלאי יריחו לחכמים שהיה על רמת ההקפדה הנדרשת לאיבוק הדקלים, וויכוח שהוא אולי לגיטימי אפילו מהבחינה המקצועית .. אבל אם מקבלים את הסברו של רב אחא ברי דרבא יש מקום לשאול מדוע חז"ל הסתייגו מעבודה זו בעמדה של "לא מיחו" והרי היו צריכים לעודד את החקלאים שכן עושים את המאמצים המתאימים שיאפשרו להם להתכונן ולהגיע כראוי לחג ולמעט בעבודות ההכרחיות בחוה"מ ? ועוד , מדוע אין אזכור למלאכת הרכבת הדקלים במסכת מועד קטן העוסקת במלאכות המותרות בחוה"מ ?
הסבר שלישי נעוץ בחומרים מהם מורכבת התערובת של האבקה לפי תיאורו של רב יהודה . החוקרת רבקה ברנד פרסמה בתחומין [כרך יג' עמ' 106] מאמר בנושא ובו היא כותבת שלהדס ולדפנה תכונות רפואיות מפורסמות המסייעות לחזק את לב העץ ואולי גם את הפרח. החומר השלישי השעורים תפקידו להדביק את המשקה אל הפרח אבל מחומר זה בדיוק עולה בעיה הלכתית קשה – השעורה עלולה להחמיץ. אומנם דבק העשוי מחמץ שעורים כזה הוא רק בגדר 'חמץ נוקשה' המותר בהנאה בפסח אבל זו בוודאי הייתה יכולה להיות סיבה מספיק טובה לגרום למתח בין חקלאי יריחו וחכמי הדור .
נראה שאפשר לחתום בדברי דוד הנאמרים בהפטרת שביעי של פסח
שמואל ב פרק כב פסוק לא הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְדֹוָד צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:
