וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי. (א', י"ט)
שמו של החומש הרביעי - "במדבר" - לקוח מהפסוק הפותח את הספר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי..." והוא הולם להפליא את עניינו של הספר כולו.
מפרשת "במדבר" הפותחת את החומש ועד פרשת "מסעי" החותמת אותו, משרטטת התורה לפנינו מסע כביר, שלא היה כמותו בתולדות אנוש: מסע שנות דור, של עם שלם, בנתיבי המדבר הגדול והנורא, ממצרים בואכה ארץ ישראל.
אולם בפי חז"ל (מנחות ד', ג') נקרא חומש זה גם בשם "חומש הפקודים" על שמם של שני מִפקדים המתועדים בספרנו.
האחד בפרשתנו: מפקד דור יוצאי מצרים במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. והשני בפרשת פינחס: מפקד דור כובשי כנען בערבות מואב על ירדן יריחו בשנת הארבעים לנדודים במדבר.
אמנם מפקדים אלה קרובים זה לזה במספר המתפקדים יוצאי הצבא בישראל:
במפקד הראשון:
שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. (א', מ"ו)
ובמפקד השני:
שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים. (כ"ו, נ"א)
אך התורה מוצאת לנכון להדגיש כי המשתתפים בהם שונים לחלוטין:
וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן,
אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.
כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר,
וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ
כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. (כ"ו, ס"ד-ס"ה)
בפסוקים אלה מקופלת הטרגדיה שפקדה את דור המדבר בעטיו של חטא המרגלים המואסים בארץ חמדה, ובד בבד עם זאת מבצבצת ועולה מהם בשורתו של הדור החדש אשר נולד במדבר ונפשו שואפת לבוא לרשת את הארץ הטובה.
"הנקודה הפנימית"
לאמתו של דבר מציינים שני שמותיו של הספר: "חומש במדבר" ו"חומש הפקודים", תכנים שונים ומנוגדים.
המדבר לפי טבעו הוא מקום הפקר ללא מסגרת וסדר הן באופיו הגיאוגרפי:
אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל, צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים. (איוב י', כ"ב)
והן בדמות תושביו שבשולי החברה:
הַעֹרְקִים צִיָּה... בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן, חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים. (שם ל', ג-ו)
מִפקד, לעומת זאת, הוא ביטויו המובהק של ארגון וסדר, כל פרט ומשפחה, בית אב ושבט, נפקדים ויודעים את מקומם, "איש על מחנהו ואיש על דגלו".
אפשר שזהו אכן האתגר העומד במוקד פרשת השבוע שלנו: לעשות סדר, ולערוך מפקד דווקא בלב המדבר. לא לתת להוויית המדבר להשתלט על חיי המחנה, אלא להדבירו ולבנות בתוך החולות הנודדים וסערות המדבר, חיי חברה ולאום בנויים לתלפיות.
וכאן נשאלת השאלה הגדולה, איך באמת ניתן לעשות סדר במדבר?
במדבר, בשונה מאשר בארץ נושבת, אין הסדר יכול לבוא מתוך התאמה לתוואי השטח החיצוני, המשתנה במהלך הנדודים, אלא עליו לנבוע מ"הנקודה הפנימית". על מחנה ישראל להיבנות תוך קישורו והתאמתו לנקודה הפנימית הניצבת בלב המחנה, הלוא היא אוהל מועד והשכינה החופה עליו.
סביב נקודה פנימית זו ערוך המחנה כולו במעגלים קונצנטריים: מחנה שכינה, מחנה לוויה ומחנה ישראל לשבטיו.
נקודה זו מודגשת בכתובים:
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ. (ב', ב')
ואף בעת המסעות נשמר סדר זה:
וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת. (ב', י"ז)
מחנה ישראל סובב אפוא כחומה את אוהל מועד השורה בתוכו, והשכינה השורה באוהל מועד היא המעצבת סדרים ומפיחה רוח חיים במחנה הגדול של שישים ריבוא.
"ומה עושה השטן?"
בנקודה הפנימית טמונה עצמה אדירה. בכוחה לדבק אליה כמגנט את כל הסובבים אותה אך לשם כך יש לעמוד כל העת בקשר עין ולב עמה.
אם יאבד חלילה הקשר עם הנקודה הפנימית, עלולה כל המערכת לקרוס. סופות המדבר יטשטשו את הנתיב וחול המדבר יכסה את המחנה על יושביו כבדור מתי מדבר.
יסוד זה בא לידי ביטוי קורע לב, במסורת החסידית, במימרתו של הרבי הזקן מגור בעל 'חידושי הרי"ם' לנכדו:
"כשחסידים ממנים רבי – שח הרבי הזקן – טורחים הם ומנקים את בית המדרש והחדרים, השולחנות והספסלים, מתקינים את ה"זופיצות", ה"גרטלך" וה"שטריימלך". אחד רץ להיות "משמש" השני "גבאי", בקיצור המהומה רבה. ומה אתה סבור, עושה השטן? יושב במנוחה? לא ולא! הוא מתגנב באין רואים וחוטף את ה"נקודה הפנימית". הכל נשאר לכאורה במקומו, הגלגל ממשיך להתגלגל ורק "הנקודה הפנימית" חסרה...
ואז הרים הרבי את קולו וזעק בקול מר: אבל יושיענו השם... יש למנוע את זה!"
(מתוך 'אור הגנוז')
ומדור המדבר לדורנו אנו, הדור הנושא ציונה נס ודגל ומבקש להקים בה את הבית השלישי.
אמנם, עוד לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, ואף מלחמת השחרור עדיין לא תמה, אך "הנקודה הפנימית" כבר כה מטושטשת, ותהליכי ההתפוררות אוכלים בנו בכל פה.
אימתי תחדור סוף סוף ללִבנו ההכרה כי לא נוכל להוסיף לבנות את המערכות הלאומיות ללא דבקות ב'נקודה הפנימית', ואימתי נבין כי בלי אמונה זה לא ילך...?
על כן, בעת שניטול לידינו את חומש במדבר ונעמוד למפקד, הבה נשאל את עצמנו מה עלינו לעשות כדי להציב במוקד הווייתנו את "הנקודה הפנימית" כמקור כוח לבניין בית חיינו... בטרם יכס עלינו המדבר וישוסו אותנו פראי מדבר.
אין אלו "פרפראות לפרשת השבוע"... בנפשנו הדבר!
