בשנת תש"ם – 1980, חוקקה הכנסת את " חוק יסודות המשפט ", אשר קבע לראשונה מאז הקמת מדינת ישראל את מקורותיו של המשפט בישראל. עד אז, שימשו במדינת ישראל חוקים שנחקקו בתקופה העות'מנית לצד חוקים שנחקקו בזמן המנדט הבריטי וחוקים שנחקקו בכנסת ישראל.
במהלך השנים עד 1980, נחקקו בכנסת ישראל חוקים שהתאימו לשינויים שחלו בחברה הישראלית. חוקים אלו ביטלו חקיקה עות'מנית וחקיקה בריטית קודמת באותם נושאים, על פי העיקרון כי בנושא ספציפי "חוק חדש מבטל חוק ישן".
חוק יסודות המשפט קובע: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק ,היושר והשלום של מורשת ישראל."כלומר- כאשר מובא נושא לדיון בבית המשפט ואין חקיקה או פסיקה מפורשת בנושא הנידון (מקרה של לאקונה – חֶסֶר, בחקיקה), על בית המשפט להתבסס על עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.
מאחר והמושג " מורשת ישראל " אינו מוגדר בחוק, ניתנו פרשנויות שונות לגבי משמעותו.
להלן שתי דוגמאות הממחישות את האפשרויות השונות לפרוש המושג:
שופט בית המשפט העליון בדימוס - מנחם אֵלון, מסביר כי המושג "מורשת ישראל" מתייחס ל"עקרונות המשפט העברי שהוא ההלכה, ההגות והיצירה היהודית שנוצרה במהלך הדורות " וכוונתו היא לפסיקה ההלכתית וליצירה היהודית הדתית מאז מתן תורה ועד ימינו. מאידך נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק מפרש את המושג "מורשת ישראל" שהוא "מושג לאומי, החובק את המורשת של האומה, הישנה והחדשה גם יחד. נכללים בה בוודאי עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום העולים ממקורותינו העתיקים, אך אין הם מוגבלים לאלה בלבד. עלינו להשקיף על הרצף ההיסטורי של העם. מורשת ישראל כוללת את מורשתו של הרצל ואת מורשתו של אחד העם; את המורשת שלפני הקמת המדינה ואת זו שלאחריה; את המורשת העולה מספרות תורנית ואת זו העולה מספרות חילונית" (אשר מעוז, " ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית ", מדינה יהודית ודמוקרטית, בעריכת דפנה ברק-ארז, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 1996).
מתוך עיון ב"רשומות" ובפרוטוקולים של הכנסת שעסקו בדיון על חוק זה, אנו רואים כי היו חברי כנסת שטענו כי המונח 'מורשת ישראל' מתייחס למשפט העברי ומתוך כך ניסו להוכיח שהכתוב בתורת ישראל אינו תואם את עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום הנהוגים במדינה מתוקנת ונאורה (דיונים במליאה, 11-02-80, 04-03-80, 12-03-80).
מכל הדיונים, דבר אחד ברור, אף לא אחד מחברי הכנסת שהשתתף בדיון, כולל אלה מהמפלגות הדתיות, לא התייחס לכתוב בפרשת השבוע שלנו.
בפרשתנו, מצטווה משה רבנו, לערוך הכנות למינוי חכמי הסנהדרין ( יא' 16-17 ) שכערכאה עליונה ("שבעים איש " כערכאה עליונה) בוודאי עסקה בפתרונות הלכתיים וגם בניסיונות לפתרון בעיות של חֶסֶר (או לאקונה בעגה המשפטית). ואכן, בפרשתנו מסופר על מקרה של חֶסֶר שמשה והסנהדרין לא מצאו לו פתרון בחקיקה הקיימת או בדרך של היקש ונאלצו לפנות לעליון, תרתי משמע(!).
אנשים אשר היו טמאים לנפש ושלא יכלו להקריב את הפסח במועדו, באים אל משה, מבקשים ומתחננים " למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל " (במדבר ט' 6-7 ).
בהפנימו את החֶסֶר, פונה משה לאל עליון (שם, 8) בכדי לקבל פתרון.
עוד שלוש פעמים לפחות, באופן מפורש נקלע משה למצב של חֶסֶר ונאלץ לפנות לעליון.
כך בפרשת "המקלל " ( ויקרא כד' 13-23 ), בפרשת "המקושש" (במד' ט'ו' 32-36 ), וכן בפרשת בנות צלפחד (שם, כז').
נקודה מעניינת בפרשת בנות צלפחד היא שגם שם אנחנו פוגשים בטיעון הדומה לטיעון המובא בפרשתנו רק ששם הדגש הוא על היבט אחר: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו " ( שם, שם, 4 ).
הטמאים לנפש מבקשים להיכלל ולהשתייך לעם ישראל ולא להיות מודָרים ממנו. בנות צלפחד רוצות להיאחז בתוך ארץ ישראל ולא להיות מודָרות מנחלה בארץ. בשני המקרים מופיעים ביטויים יחידאים במקרא, למה נגרע- למה יגרע, הנאמרים מפי אחינו בני ישראל החשים קיפוח ופגיעה בהדרה שלהם מכלל ישראל. ועל כן באה תורת ישראל ומתוך עיקרון של חירות, יושר, צדק ושלום של מורשת ישראל-סבא - ממלאת את החֶסֶר הנדרש.
____________________________________________________________ 
