בתחילת הפרשה אנו פוגשים בפרשת המרגלים המפורסמת. בניסיון להבין מהי מהות השליחות אנו מוצאים אצל חז"ל גישות שונות. רש"ר הירש עומד על כך ששליחות כפולה היתה להם: "...לא הוטל עליהם רק לחפש את הדרך הטובה ביותר לכיבוש הארץ, אלא תפקידם היה להכיר את הארץ כקרקע להתפתחות עם." יש מהמשימות שהן ברורות: "... העם היושב עליה, החזק הוא הרפה..." "ומה הערים ...הבמחנים אם במבצרים", אך לא ברורות המשימות של "ומה הארץ ...הטובה היא אם רעה... השמנה היא אם רזה" והלא הבטיח כבר הקב"ה לעם ישראל שהארץ- "זבת חלב ודבש"?
נדמה לי כי ההבנה שאנו נמצאים על קו פרשת המים של מעבר מהנהגה ניסית לה הורגלו בני ישראל במצרים, להנהגה ארצית המחכה להם בארץ ישראל, עומדת בלב השליחות. אילו היה מדובר בהמשך המציאות בה הקב"ה נלחם את מלחמות ישראל, אין משמעות לשליחות הריגול, אך העובדה שהעם צריך לעשות זאת בעצמו מחייבת תהליך שכנוע עמוק יותר. ומהו תהליך זה? "וראיתם את הארץ" אין כמו מראה עיניים כדי לשכנע. ובלשוננו היום: תמונה אחת שווה אלף מילים. מיטיב לבטא זאת בעל העמק דבר על המילים "ומה הארץ": "אלא משה רבנו שידע שלא ישבעו נחת לשמוע מאופן אנשי החייל שבארץ ישראל, שהרי יודע שיש ענקים שמה, ויהי הכיבוש עליהם למשא, על כן רצה להשביע עינם בטוב הארץ, שיהא להם חשק נמרץ למסור נפשם עליה ואינו דומה ראיית העין לאמונה" .
זוויות ראייה
אני מדמיין בעיני רוחי את שנים עשר המרגלים יוצאים לשליחותם איש איש ומצלמתו בידו. אלא שכאשר מדובר בכח הראייה, כל אחד בוחר לראות ולצלם את המציאות מנקודת מבטו שלו. כל אחד בוחר מה יהיה בתוך הפריים שלו ומה ישאר בחוץ, מה יהיה בפוקוס ומה לא, מה יהיה בקידמת התמונה ומה ברקע. תמונה ובה האשכול נישא בשניים, יכולה להיות פרסומת נפלאה לטיבה של הארץ, אך אותו אשכול בידיו של ענק מענקי הארץ יש בה לרפות ולהפחיד כפי שמפרש רש"י את המילים "וישאוהו במוט בשניים": "...להוציא דיבה ניתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה".
המראות שראו המרגלים בארץ היו אותם מראות, אך התמונות שהביאו בפני העם שונות בתכלית. מחד תמונת המרגלים: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה"
ומאידך תמונת יהשוע וכלב:" הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאד מאד"?!
אין ספק כי גם בעולם התקשורת שלנו היום אנו עדים לכך כי הבמאי והצלם יכולים להשפיע על דעת הקהל בהחלטותיהם המקצועיות. אותה תמונה בזוית צילום שונה ואור אחר תוביל את העם לכיוונים שונים. את המורכבות הזו של הראייה לחיוב ולשלילה אנו פוגשים גם בסופה של הפרשה, בפרשת ציצית ובביטויים מקבילים: " ...וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". גם כאן אותה ראיה ועין, יש בכוחם להביא לעבודת ה' ויש בכוחם להביא לזנות. מה גורם לכך שהעיניים והמבטים יקחו אותנו לכאן או לכאן?
מסביר הרש"ר הירש, אם נקודת המוצא היא קבלת עול מלכות שמיים אז: " ...כשיבוא שכלנו ל"תור" את הדברים על פי ערכם לסיפוק משאלות ליבנו, יחקור אותם רק על פי ערכם לסיפוק רצון ה'".
רק כך אפשר להבין את המאמר האסוציאטיבי כל כך של ר' מאיר בענין התכלת ובהקשר של "וראיתם וזכרתם": "שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן הספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד".
ולוואי וכל מבטינו יהיו לשם שמיים ויובילו אותנו ל"ועשיתם אותם".
