דעות רבות ושונות מצאנו אצל המפרשים שניסו להסביר את פשר תגובתו הקשה של משה רבנו לבקשתם של בני גד ובני ראובן. שהרי הם באים בדחילו ורחימו, בהכנעה ובנימוס, בשני פסוקים בודדים הם מבקשים:
ואילו משה, בלי כל הקדמה ושאלות הבהרה, ובאופן בלתי צפוי, נוזף בהם בנאום ארוך ובו האשמות קשות וגם תזכורת לחטא המרגלים שהם, כביכול, חוזרים עליו.
רק לאחר הסבר מניח את הדעת של בני גד וראובן, העונה אחת לאחת על טענותיו של משה כלפיהם, מתרצה משה ומסכם את הצהרתם באופן חיובי,"אם תעשו את הדבר הזה,...אם תחלצו לפני ה' למלחמה...... והייתם נקיים מה' ומישראל".
ומנגד, "אם לא תעשון כן......הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם".
וכמנהיג בשלהי כהונתו דואג משה להשאיר ליורשיו "שולחן נקי" ודברים ברורים: "ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל....".
בחרתי להתמקד בביטוי יחידני, מתוך דברי משה, שאולי גם מסביר את תגובתו: "והייתם נקיים מה' ומישראל".
מה הכוונה?, מה היו ציפיותיו של משה?
המדרש (במדבר רבא , כ"ב,ז') מביא שתי סיבות אפשריות לבקשתם של שני השבטים לבחור את ארץ הגלעד:
1. סיבה חומרנית, בכך שהקדימו המקנה לטף, "גדרות צאן נבנה למקננו פה..." ורק אח"כ, "וערים לטפנו". או אז מובנים כעסו של משה וגם העונש שהוטל עליהם בהמשך - שגלו תחילה מכל השבטים. שכן המדרש שואל: "ומי גרם להם לגלות תחילה?", ומשיב: "על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם".
2. סיבה מוסרית, דווקא, שבאה מתוך צדקות והתרחקות מן החטא. שכן חששם היה שבהמתם הרבה תשחית את כל הירק והאילנות של האחרים והם יחשבו לגזלנים. ובכ"ז, ולמרות כוונותיהם החיוביות, הם נענשו.
מכאן אנו למדים, שגם כוונות חיוביות, אפילו של יראת שמים, אינן מצדיקות פרישה מן הציבור ובגידה בארץ ישראל.
מכל מקום, הם לא עמדו ברף הגבוה שהציב משה ולכן נזף בהם.
ביטוי זה, "והייתם נקיים מה' ומישראל" שימש במהלך הדורות כמשפט מנחה לחכמי ההלכה, בבואם לקבוע כללי אתיקה מחמירים שמחייבים כל אדם מישראל ובמיוחד אם הוא מנהיג ושליח ציבור.
המשימה אינה קלה כלל וכלל. יעידו על כך הדו"ח המפורט של משה בפרשת פקודי, והתורה, שחזרה וכפלה ושילשה את כל הפרטים הידועים לנו באשר לחומרים ולכמויות שנצרכו לבנין המשכן וכליו.
כי זהו מסר ושעור לדורות, כיצד גבאי צדקה צריכים לנהוג.
ובמשנה (שקלים ג', ב') טרחו לציין לשבח את מי שכן עמדו בדרישות. כמו בית גרמו, שהיו בקיאין בלחם הפנים ובית אבטינס, שהתמחו בהכנת הקטורת (ודוגמאות נוספות), שלא התפתו ולא ניצלו לצרכיהם האישיים את הידע היחודי שהיה להם ואת הגישה החופשית לחומרים ואמצעים מפתים, ככל שיהיו. ויחד עם זאת דאגו לכך שהדבר גם ייראה כלפי חוץ.
מציאות חיינו בשנים האחרונות ובימים אלה, בפרט, מלמדים אותנו עד כמה הדרישה להיות נקיים מה' ומישראל, שמשמעה, "שיש לצאת ידי הבריות כדרך שיוצאים ידי המקום", היא חיונית ומחוייבת המציאות לצורך קיומה של חברה מוסרית ובריאה. ומאידך, העדרה של נורמה זו, תגרום בהכרח לסיאוב, גזל, חשדות, לשון הרע ועוד.
כאן עולה לנגד עיני דמותו של אבי מורי, הרב יוסף משה שטרית זצ"ל, וברשותכם, הקוראים, אוסיף מספר מילים, משום מעשה שהיה בנדון זה.
אבא נולד לפני 100 שנים בטבריה. ונפטר לפני 13 שנה ביום י"ח תמוז. (השבוע חל יום הזכרון). אבא היה משך עשרות בשנים עסקן ופעיל ציבור כרב וגבאי בבתי כנסת, ב"פועל המזרחי", במועצת העיר, במועצה הדתית. בביה"ד הרבני וכחבר בקרנות ועמותות. מטבע הדברים, שבביתנו הצטברו כמויות אדירות של ניירת ומסמכים. והנה הגיע היום, שאגב מעבר לבית אחר, היינו צריכים למיין את הכל. וכך ישבנו שעות וימים כאשר סביבנו תיקים וקופסאות הנושאים שמות, וכל נייר נבדק והגיע ליעדו. והנה אנו מגלים כמות משמעותית של חומר הקשור לביכ"נ שאבא, בימים עברו, היה מופקד עליו. פנקסי קבלות שניתנו לתורמים, ובמקביל, אישורים על הפקדות בבנק ועוד רשימות של קניות, קבלנים והוצאות על עבודות שנעשו וכד'.
ואני שואל: לשם מה יש צורך לשמור הכל, לאחר עשרות שנים?. ואבא משיב: "צריך, אולי תתעורר פעם שאלה".
ומה לכתוב על הקרטון? אני מקשה. אבא חושב לרגע, ופוסק: "והייתם נקיים מה' ומישראל".
יהיו דברים אלה לזכרונו הברוך.
