הדברים אמנם מובנים כפשוטם, אבל נוסח השאלה: "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" וגם צמד המילים "כִּי אִם" הבא כפתיח לתשובה, שניהם מצביעים
לכאורה על מיעוט בדרישות. כביכול אומר משה לעם: מה בסך הכל מבקשים מכם? רק ליראה
את ה' וכו'. אבל מאידך, מיד לאחר הפתיחה מופיעה רשימת דרישות, והיא כבדת משקל
מאוד. העם נדרש ליראת ה', לאהבתו ולהתמסרות מוחלטת לעבודתו.
וכי
מִלתא זוטרתא היא?
על הסתירה הזו עמדו כבר חז"ל וניסוחה בקצרה במסכת ברכות (ל"ג
ע"ב):
אטו יראת שמים מלתא זוארתא היא? (האם יראת שמים דבר קטן היא?)
הגמרא שם מתרצת בפשטות: אין (כן), לגבי משה מלתא זוטרתא היא, דאמר ר'
חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן, כלי קטן ואין
לו - דומה עליו ככלי גדול".
היינו: כיוון שלגבי משה הדרישות הללו "לא בשמים הן" ממילא לא ראה
קושי בהצגתן כדרישה לעם.
אבל התירוץ הזה מוקשה מעקרו והטיב לנסח זאת ר' יוסף אלבו בספר העקרים:
"ואין תירוץ זה מספיק (כי) אין ראוי שיאמר העשיר המופלג (=משה) לעני
שאין לו כלום (=ישראל) מה אני שואל מעמך, כי אם אלף זהובים (=יראת ה', אהבתו
וכו'), לפי שאלף זהובים לעני דבר גדול הוא".
...והכל בשבילך
נוכח קושי זה בוחר הרמב"ן בפרשנות שונה, בהפנותו את לבנו למילות הסיום
"לְטוֹב לָךְ", וכה דבריו:
" 'מה ה' שואל מעמך' נמשך אל 'לטוב לך'. יאמר: איננו שואל מעמך דבר
שיהיה לצרכו, אלא לצרכך כטעם 'אם צדקת מה תתן לו?' (איוב ל"ה, ז') רק הכל
לטוב לך".
היינו: כל רשימת הדרישות יותר משבאה להציג תביעות לעם, באה להראות את הטוב,
הרוחני והגשמי הצפון בקיומן, ולפיכך ניתן להגדירן כתביעות קלות שהרי כל מגמתן
להיטיב לאדם. וראייה גדולה מביא הרמב"ן לפירושו זה מהמשך הכתובים:
"ואמר הטעם (שרצון ה' יתברך להיטיב לך): 'הן לה' א-לוהיך השמים ושמי
השמים הארץ וכל אשר בה' וכולם נותנים כבוד לשמו ואיננו צריך לך, 'רק באבותיך חשק
ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם...' ".
הווי אומר: לא הוא זקוק לכם אלא אתם לו, וכל מעשיו רק בשבילכם.
אלא שפירוש נאה זה (שבו נוקט בשינוי מה גם הספורנו) טומן בחובו שני קשיים,
האחד תחבירי והשני רעיוני.
הקושי התחבירי נעוץ במרווח הגדול שבין פתיחת המשפט "...מָה ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" לבין סיומו
"לְטוֹב לָךְ", עד שהרשימה הארוכה של
הדרישות המנויות בתווך מקשה עלינו מבחינה לשונית לראות בחתימה את הנימוק לפתיחה.
אך הקושי הרעיוני גדול עוד יותר:
האמנם מבקש ה' יתברך שכל המוטיבציה של האדם ביראת ה' ובאהבתו, בהליכה
בדרכיו ובשמירת מצוותיו, תתמצה בכך שיהיה לו טוב בחייו?
אמנם אין ספק שיש גמול לעבודת ה' ו"הבורא יתברך שמו משלם שכר גמול
לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו" כלשון הרמב"ם בעיקר האחד עשר
משלושה עשר העקרים, אך האם הציפייה לגמול צריכה להיות המניע הנרצה לעבודת ה'.
הנה הרמב"ם עצמו כותב בסוף הלכות תשובה (פרק י' הלכה ב'):
"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר
בעולם: לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהיא אמת,
וסוף הטובה לבוא בגללה... והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה על ידי משה,
שנאמר: 'ואהבת את ה' א-לוהיך' ".
אפשר אמנם להשיב בדרך החידוד ששתי השאלות על הרמב"ן מתרצות אחת את
חברתה, והסיבה לקושי התחבירי שבהרחקת הגמול "לְטוֹב
לָךְ" מהדרישה לאהבת ה' ויראתו, נעוצה ברצון התורה לצמצם את המוטיבציה
לקבלת שכר, כדרך שציין הרמב"ם "וסוף הטובה לבוא
בגללה".
אלא שככל שנבקש להקטין את הציפייה לגמול הטוב, כן ישוב ויגדל הקושי בהגדרת
התביעות הגדולות לעבודת ה' בלשון הממעיטה "כִּי
אִם".
ככה כך ולא אחרת!
אך הנה עיון נוסף בפסוקים אלה בהקשרם הרחב, מעלה לדעתנו פירוש שונה לצמד
המילים "כִּי אִם", לא במשמעות
הממעיטה את ערך הדרישה, אלא אדרבה כתביעה נחרצת מצד ה' א-לוהי ישראל התובע מעמו
ליראה ולאהבה אותו ורק אותו.
להבהרת נקודה זו עלינו לבחון באופן מדוקדק את הביטוי "כִּי אִם" בהופעותיו השונות בלשון המקרא.
פעמים רבות אין משמעותו של ביטוי זה: 'רק זה בסך הכל ותו לא' – כלשון
הרווחת כיום בפינו, אלא אדרבה במשמעות טוטאלית: 'זה ודווקא זה ואין זולתו'.
להמחשת הדברים הבה נביא מספר דוגמאות:
א. בספר בראשית (ט"ו, ה') מבטיח ריבון העולמים לאברהם אבינו החרד שמא
יישאר ערירי וזר יירשנו:
"והנה דבר ה' אליו לאמור: לא יירשך זה כי אם אשר יצא יצא ממעיך
הוא יירשך". לאמור: בנך – ודווקא בנך אשר יצא ממעיך הוא יירשך.
ב. יעקב אומר למלאך הנאבק עמו לאחר שניצחו: "לא אשלחך כי אם
ברכתני" (בראשית ל"ב, כ"ז)
דהיינו: לא אשלחך אלא רק לאחר שתברכני.
ג. התורה מצווה על ישראל לאכול את קרבן הפסח בדרך מסוימת: "אל תאכלו
ממנו נא ובשל מבושל במים
כי אם
צלי אש" (שמות י"ב, ט') הווי אומר: דווקא צלי אש – כך ולא אחרת.
ד. אחאב מלך ישראל מתריס כנגד אליהו הנביא:"האתה זה עוכר ישראל?"
וכתגובה לכך עונה אליהו: "לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית
אביך בעזבכם את מצוות ה' " (מלכים א' י"ח, י"ח) לאמור: אתם, ודווקא
אתם נושאים באחריות ואין זולתכם.
. . .
לאור תובנה זו עלינו לקרוא את הפסוקים בהדגש שונה:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לוֹהֶיךָ שֹׁאֵל
מֵעִמָּךְ. כִּי אִם (=אלא דווקא) לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ לָלֶכֶת
בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ,
בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ".
כלומר במרכז הדברים עומדת הדרישה מעם ישראל, לירא, לאהוב ולעבוד את ה' לבדו
בבחינת: "הוא א-לוהינו אין עוד, אמת מלכנו אפס זולתו". ותביעה זו, שלא
להתמסר לדבר אחר כי אם – ליראה את ה' דומה אפוא לתביעה בשני הדברות
הראשונים, בהם נגלה ה' לישראל במישרין וציווה עליהם: "אנוכי ה' א-לוהיך... לא
יהיה לך אלוהים אחרים על פני...".
על פי פרשנות זו מתבארים ומתקשרים יפה גם הפסוקים בהמשך:
"את ה' אֱ-לוֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ
תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ".
יש כאן אם כן דרישה להדדיות. אני – אומר ה' – בחרתי בכם מכל העמים ולכם
נתונה אהבתי.
על כן גם אתם מצדכם, נדרשים ליראה ולאהבה אותי ורק אותי.
ובכן "כי אם" אינו דבר קטן אלא דבר גדול ומשמעותו מסירות מלאה –
זה הכל!
בפסוקים הפותחים את הפרשה מתוארת תפילתו-תחינתו של משה לפני הקב"ה:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר: אדני ה' אתה החִלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון".
תפילת יחיד ותפילת רבים
פתחה תפילתו של משה פתח עבורי, להתמקד בעניין התפילה. התפילה מלווה את האדם הדתי בכלל ואת היהודי הדתי בפרט, מימי התנ"ך ועד לימינו אנו, ומתחילת היום ועד לסיומו. תפילתו של משה בעיני היא אב טיפוס לתפילה האישית. התפילה האישית שבאה מתוך האדם, מפנימיותו מתוך עולמו הפרטי, היא אמיתית פשוטה, משוחררת מכבלים מגבילים.
דגם אחר של תפילה הוא הדגם המוכר לכולנו, התפילה בציבור. התפילה בציבור היא בעלת נוסח קבוע המנוסח בלשון רבים, היא זקוקה לקהילה של לפחות עשרה אנשים כדי שתתקיים, היא מעין תזמורת של כמה קולות הבוקעים ביחד ממספר "כלי" נגינה.
הייתי רוצה להציע דגם נוסף שבו משולבים שני הדגמים שלעיל. בדגם השלישי האדם הוא אכן כלי נגינה שנכנסת בו מנגינת הציבור, אך יחד עם זאת הוא אינו פסיבי הוא מוסיף למנגינה את ניגונו הייחודי שנובע מעצמו מרצונותיו ושאיפותיו. הציבור לא בא לשתק את היחיד אלא לצרף את קולו הייחודי לשלל קולות נוספים היוצרים סימפוניה הרמונית.
תפילת רש
מבחינה פילוסופית התפילה היא פרדוקס. בשביל מה להתפלל? הרי הקב"ה יודע את העתיד. האם התפילה תשנה את כוונת הקב"ה? מה כוחה של תפילה אל מול הקב"ה? ומנגד התנ"ך ושאר הספרות המסורתית מלאה בתפילות, גם היום האדם המודרני ממשיך להתפלל ומרגיש שיש בכך צורך פנימי, שיש בתפילה דבר מה.
ניתן לתת הסבר מסוים ברוח החסידות, כפי שלפעמים קמה ועומדת בביתנו בתנו התינוקת ומרצה באוזנינו נאום ארוך ורציני בשפתה התינוקית ואנו איננו מבינים דבר וחצי דבר מדבריה, אך הנאום הזה גורם לנו להנאה גדולה ולנחת רוח נעימה, כך הדבר ביחס שביננו ובין הקב"ה בתפילותינו. מבחינה פילוסופית טהורה אכן כוח תפילתנו דל ואין בה כוח מספיק, אך מידת החסד האלוהית מקבלת את התפילה האנושית הזו מתוך הנאה וקורת רוח. גם ההתיחסות הפילוסופית היא נכונה וגם ההתיחסות החסידית היא נכונה למרות הפרדוקס שבכך.
וזהו שאנו (ולרוב אחד מילדינו הקטנים) שרים בסיום תפילת שחרית של שבת: "תיקר שירת רש בעיניך", שירתנו-תפילתנו היא של אנשים עניים ורשים, אנשים קטנים לעומת הקב"ה, ובכל זאת אנו מצפים שהקב"ה ישמע ויקבל את תפילתנו כפי שהיא נאמרת.
צביקי
פורת הוא מרכז משק של קיבוץ
עלומים ולומד תורה להנאתו. בעבר ריכז את מחלקת המשק בקיבוץ הדתי. בעל תואר
בכלכלה מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ותואר שני בתנ"ך מאוניברסיטת
בר-אילן.
אפשר לקבל את דף פרשת השבוע של הקיבוץ הדתי בדואר אלקטרוני או לראות אותו באינטרנט באתר של הקיבוץ הדתי בכתובת: www.kdati.org.il/.
כדי לקבל את הדף כל שבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.
