פרשת כי תבוא תשס"ח 2008 (122) מאת הרב יצחק בן דוד

בפרשת כי תבוא מגיע נאומו הגדול של משה, שנפתח בתחילת ספר דברים, לסופו. עם סופו של הנאום, פותחת פרשתנו את חלקו השני של ספר דברים, שנקודת המוקד שלו היא הברית שנכרתת בערבות מואב בין הקב"ה ועם ישראל.  אנו רגילים לחשוב שמעמד הברית העיקרי שמופיע בתורה הוא הברית שנכרתת בסיני. אך הפסוק מעמיד את ברית ערבות מואב כברית שעומדת לצידה של ברית סיני ומשלימה אותה:

"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב "(כ"ח, סט).

מהו ייחודה של ברית ערבות מואב?

ומהו הצורך הגדול בכריתתה לאחר שנכרתה כבר הברית בסיני?

עיקרו של מעמד הברית המתואר בפרק כ"ז שנחלק לשני חלקים:

כתיבת התורה על גבי האבנים (א-ח), ומעמד הברכות והקללות (יא-כו).

כבר לימדנו מרשל מקלוהן: 'המדיום הוא המסר'. ואכן, מעניין לעמוד על ההבדל בין ברית סיני לבין ברית ערבות מואב מבחינת אופיו וצורתו של המעמד בשתי הבריתות. בברית סיני מתרחש מעמד מאיים ומעורר מורא כאשר הקב"ה מתגלה על ההר, ואילו כל העם נמצא בתחתיתו ומסביבו; מודגשת מאוד ההיררכיה שיש בין חלקים שונים של עם ישראל בכך שלא כולם רשאים להתקרב למקום ההתגלות עצמו. בערבות מואב לעומת זאת, השבטים נמצאים בפיסגת ההר, ודווקא הכהנים והלוויים נמצאים בעמק שבין שני ההרים. עם ישראל כולו שותף במעמד באופן שווה, והוא זה שנמצא במרכזו של המעמד.

ומעבר לכך, בברית סיני הקב"ה עצמו מדבר אל עם ישראל, ואילו בברית ערבות מואב השיח מתרחש בין חלקים שונים בעם ישראל עצמו. כמו כן, משה מדגיש שמטרת ההתגלות האלוקית בסיני היא לעורר את המורא של העם מאלוקיו (ד', ט-י). לעומת זאת, האווירה של ברית ערבות מואב היא אחרת: לא של מורא ופחד, אלא של קירבה והדדיות; כבר בפסוקי הפתיחה של פרקי הברית ניכר שברית זו משרטטת את היחס שבין עם ישראל לבין הקב"ה כיחס שיש בו מרכיב של הדדיות:

"אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו... וַיקֹוָק הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו " (כ"ו, יז-יח).

ערכי סולידריות ושותפות לאומים

הדגש המיוחד של ברית ערבות מואב בא לידי ביטוי גם בתוכנה של רשימת הארורים שצריכה להיאמר במעמד כריתת הברית בהרי שכם. המכנה המשותף של העוולות השונות המופיעות ברשימה זו, היא יכולתו של אדם לבצעם בסתר, ובכך לפגוע במרקם הסולידריות והשותפות הלאומית סביב לערכים ולתכנים מסוימים. התכנים של הברית מקיפים היבטים שונים שמכוננים את הסולידריות הלאומית והחברתית של עם ישראל: המימד הדתי (1. פסל), המשפחתי - וביחוד סביב למוסר המיני (2. מקלה אביו ואימו, שוכב עם - 3. אשת אביו, 4. חותנתו, 5. אחותו, 6. בהמה), ההגינות הבין-אישית (7. מסיג גבול, 8. מכה רעהו, 9. לוקח שוחד), והדאגה לחלשים (10. משגה עיור, 11. מטה משפט גר ויתום).

מרכיב מרכזי, אם כך, בברית ערבות מואב, ואולי אף הקריטריון המארגן של התכנים הנמצאים בה, הוא הסולידריות הלאומית, והשותפות סביב לערכי יסוד חברתיים ודתיים. השותפות האקטיבית של העם בכריתת הברית באה לידי ביטוי גם בכך שלאחר כל היגד והיגד המופיע בה, נאמר: 'וענו כל העם אמן'. כביכול, תקפותה של הברית מותנה באופן הדוק בהסכמתו של העם ובהצהרתו אודות קבלתו את תכני הברית.

נקודה זו מתקשרת לפסוק תמוה נוסף המופיע בפרשתנו:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ" (כ"ז, ט).

'היום הזה'?! ומה עם יציאת מצרים, ומעמד הר סיני? האמנם רק כעת הופך עם ישראל להיות עם? אכן! הברית בערבות מואב מסמלת את התמורה העמוקה שאמורה להתחולל בזהותו של העם בנקודה הקריטית שבה הוא נמצא: לא עוד עדה דתית של נוודים העובדים את אלוהיהם במדבר, אלא חברה לאומית שאמורה לקחת אחריות, ולהתמודד עם כל מימדי החיים החברתיים והלאומיים בטריטוריה שמהווה את ביתה הלאומי. במובן הזה, רק כעת הופך עם ישראל להיות עם במובן המלא של המילה.

זוהי גם הסיבה לכך שעיקרה של ברית ערבות מואב צריכה להיכרת ולהתבצע בפועל על הר גריזים והר עיבל, לאחר הכניסה לארץ. דרישה זו, משקפת את הזיקה העמוקה והיסודית בין ברית ערבות מואב לבין הכניסה לארץ, ובכך יש פער גדול בין ברית זו לברית סיני שבה המרכיב הלאומי והטריטוריאלי כלל איננו מרכזי.

בימים ההם- בזמן הזה

אתגר דומה לאתגר שעמד בפני עם ישראל בסופה של תקופת המדבר, עומד גם בפתחה של היהדות בדורות האחרונים עם הקמתה של מדינת ישראל, לאחר תקופה ארוכה של גלות. אנו נדרשים לעצב ולסגל צורת חיים של עם לאומי וריבוני, היודע לשלב את מימדי העומק של זהותו הרוחנית עם ובתוך חיי הקוממיות שלו בארצו.