הפסוק "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" שבפרשתנו (דברים כט, כח) מעורר את סקרנותו של המעיין ומזמין אותו לחזור ולהתבונן בו שוב ושוב. הניגוד בין הנגלות לבין הנסתרות שהפסוק מצהיר עליו וחריגותו החיצונית החידתית בניקוד שעל גבי אותיותיו רומזים, כביכול, למעיין להיות מוכן לחשיפה רבת פנים של משמעויות. בשל קוצר היריעה נכיר להלן בדרך הילוכנו רק פנים אחדות מן המשמעויות השונות שנגלו לקדמונינו בפסוקים אלה, שחלקן מפתיעות בנועזותן וחלקן מרתקות בחדשנותן.
פנים רבות
הרמב"ן נאחז בפסוק זה כדי להעמידנו על מגבלות הידיעה האנושית, שהרי "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". ולמרות חוסר הוודאות הבסיסית הזאת, חייב האדם, למשל, לציית לנביא כל עוד לא הוכחה שקרותו. כשם שהשופט חייב להכריע על פי העדויות שהובאו לפניו, גם אם אין בידו לחשוף תמיד את צפונותיהם של העדים העלולים להעיד בפניו עדות של שקר. אמור מעתה, שההכרעות האנושיות הן תמיד בבחינת הימור.
קריאה שונה לחלוטין של פסוק זה מעצימה דוקא את תחושת הוודאות והבטחון של האדם באמיתות התכנים השונים הנגלים לו. על פיה במעמד מתן תורה בהר סיני לא נגלתה התורה כולה בשלמותה והיא הולכת וממשיכה להתגלות במשך הדורות. אולי התפרשו המילים: "והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" במשמעות שהנסתרות ממשיכות להיגלות לנו לבנינו עד עולם. תכנים אלה של התורה המתחדשים והולכים מתייחסים לא רק למצוות ולהלכות, אלא גם לעולמות הנסתרים השונים הטמונים ברבדים הפנימיים של התורה. על כך מעידים בפנינו בעלי סוד. חלקם אינם מתיימרים שהחידושים הם שלהם וטוענים שאין הם אלא חושפים את הנסתרות הגנוזות בתורה עצמה שניתנה לנו בסיני, וחלקם טוענים שהם זכו להתגלויות משל עצמם. כך עשו בעיקר מקובלים שונים, אבל גם פילוסופים. כך מצדיק ספר הזוהר עצמו את חשיפת הסודות הגנוזים על ידי ר' שמעון בר יוחאי ובכך הוא תובע לעצמו מיניה וביה סמכות ייחודית עד ביאת המשיח:
וכתוב (דברים כט) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו הנגלות לנו, שיש רשות לשאול ולעיין ולהסתכל בהם ולדעת בהם. אבל הנסתרות - לה' אלוהינו, שלו הם, .... בוא וראה, אין רשות לבני העולם לומר דברים סתומים ולפרש אותם פרט לנר הקדוש ר' שמעון, שהרי הקב"ה הסכים על ידו, ... ומשום כך דברים נאמרו על ידו בגלוי. ולא יהא דור כדור זה שהוא שרוי בתוכו עד שיבוא המלך המשיח.[i]
מעשי ה'
התייחסות שונה ומפתיעה בחדשנותה לדרכי גילוי התורה במהלך הדורות מצויה בספר "מעשי ה'" לרבי אליעזר אשכנזי (1513-1586). חכם דעתן זה, בן זמנו וחברו של ר' משה איסרליש מקרקוב שבפולין, דן במשמעות כריתת הברית של פרשתנו גם עם מי "שאיננו פה עמנו היום". הוא קושר זאת עם תהליכי חשיפת סתרי התורה על פי הבנתם המתחדשת והמתפתחת של בני הדורות העתידיים, כל דור ודור לפי הבנתו ורוחב דעתו. משמעותה של הברית היא המחוייבות המוטלת על בני כל דור ודור לקבל את התורה ולפרש אותה כמיטב הבנתם ושיפוטם. כל דור וכל יחיד בכל דור מחוייב למצוא בעצמו את הדרכים המתאימות לו להתחבר אל קודמיו. מיניה וביה משתמע מכך שלא אל כולם יכול אדם להתחבר, ועליו מוטלת האחריות והחובה למצוא את אלה מקודמיו שהוא מסוגל להסכים עמהם.
וזה לשונו:
שלענין מה שנוגע לאמונת האדם, נאמר בתורה בפרשת נצבים "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים" וגו', "לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" וגו' "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה" וגו'. א"כ כל אחד מאתנו גם בנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות אשר עברנו בברית ההיא שכרת עמנו, כלנו משועבדים לחקור בסתרי דברי תורה ולהיישיר אמונתנו אליה על הצד היותר נכון אשר בחקנו, ולקבל האמת ממי שאמרו אחר שנדעהו, ולא תעיק סברת זולתנו בשגם קדמה לנו לעכב על ידנו מלחקור, ואדרבה, ראוי לנו ללמוד ולקבל ממי שקדם לנו, שכשם שהוא לא רצה בקצת לקבל ממי שקדם לו ובקצתו בחר ואשר לא בחר הרחיקו מעליו, כן נאות אלינו לעשות כדבריהם. ואין ספק שלא אחד מהם שהיתה כוונתו בהיותו מחבר ספר לומר לכל הבאים קבלו דעתי, אבל כוונתו היתה ודאי הודעת דעתו לבד, כדי שהבאים אחריו יראו וכן יבחרו להם. כי ע"י קבוץ רוב הדעות הנפרדות יבחן האמת....
... ואל יבהילוך שמות הגדולים אשר בארץ כאשר תמצאם חלוקים באמונה ההיא, וחקור ובחר כי לכך נוצרת וניתן לך השכל ממרומים וזה יועיל לעצמך.[ii]
[i] זוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קנט עמוד א. (התרגום שלי). רבי שמעון בר יוחאי איננו היחיד שעליו נאמר שקיבל רשות מן השמיים לגלות נסתרות. גם אישים נוספים כמו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו, 1707 – 1747), הבעש"ט (רבי ישראל בעל שם טוב, 1700-1760), ור' נחמן מברסלב (1772-1811) ואחרים, זכו שתינתן להם רשות מן השמים לגלות את תורותיהם.
[ii] מתוך הספר מעשי ה'- מעשי תורה, פרק לא, בלק .
