בפרשת ויחי יוצא עם ישראל לגלות מצרים, שם יתגבש לעם ממש ושם יחל את מסעו חזרה לארץ ישראל כעבור 400 שנה. למעשה, כבר בפרשת ויגש מסופר על הירידה: "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים", לדידו של יעקב, הירידה נועדה לא להשתקעות כי אם לפרידה: "עוד יוסף בני חי. אלכה ואראנו בטרם אמות". ואולם, בפרשת ויחי מתחוור כי מנעמי הגלות נוחים. הרי יעקב נפטר לאחר 17 שנות חיים במצרים, ולפי חלומות פרעה הרעב הסתיים זה מכבר. יוסף שב לכנען, לראשונה מאז נמכר לשיירת הסוחרים, לקבור את אביו כשאיתו "כל בית יוסף ואחיו ובית אביו". מצד עצמם, מדוע לא נשארו בני יעקב בארץ ישראל? איזה נימוק יכול היה להצדיק את הישארותם במצרים? ומצד ההשגחה, מה מנע מאלוהים להרבות במאוד מאוד את בני ישראל בארץ ישראל, להנחיל אותם ע"פ שבטים בדיוק כפי שקרה כמה מאות שנים אחר כך, ולהביא את העם לקיים את ייעודו בלא המסלול המפרך ממצרים לא"י?
לכאורה, התשובה ברורה: דבר ה' לאברהם בברית בין הבתרים "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם...". אבל, מדוע מחויבת הגלות הזו? מה תועלתה? אין שום נימוק לכך – לא בהבטחה זו לאברהם וגם לא בדברי אלוהים ליעקב "אל תירא מרדה מצרימה", עת עצר בבאר שבע בדרך מצרימה כשבליבו תחושה לא טובה, כדברי הרמב"ן: "ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו ופחד ממנו".
מתגלגלים מגלות לגלות
ננסה להבין את הגלות הראשונה שטיבה אינו ברור, ע"י בחינת הגלות השנייה, גלות אשור ובבל בסוף ימי בית ראשון. רוב הנביאים הוכיחו את העם על חטאי פולחן ועבודה זרה, וכן, איימו בגלות. חטאים מהסוג הנ"ל רווחו ברמה זו או אחרת כמעט לכל אורך ימי הבית הראשון. אם כן, עלינו לחפש את המניע שהביא למימוש גלות זו בנקודת זמן מסוימת. מניע זה מובא ע"י עמוס הנביא בספרו. נבואותיו של עמוס נישאו בממלכת ישראל 20-30 שנה טרם חורבן הממלכה. עמוס ניבא בתקופת פריחה ושגשוג, ימי ירבעם בן יואש שהשיב את גבולות ישראל להיקפם העצום מימי דוד ושלמה. ואולם, תחת שהשגשוג יהיה מנת חלקו של העם כולו עמוס מתאר מציאות חברתית עגומה. מתהווה שכבת עשירים שבעה ודשנה המקורבת לשלטון ותחת רגליה נרמס ציבור רחב שמאפייניו העיקריים הם עוני, דלות וחוסר. עמוס מוכיח את "פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה" על היעדר מוסר וצדק אנושיים בסיסיים. יחזקאל קויפמן, בחיבורו 'תולדות האמונה הישראלית' מסביר את חידושו של עמוס. לדבריו, עמוס לא מחדש כלום בתוכחותיו על חטאי מוסר. אלו מוזכרים כבר במקרא (קין והבל, פרשיות סדום, יונה בנינווה, פרשת משפטים ועוד). חידושיו הם שניים:
א. עם ישראל נבחר להיות עם סגולה, העם הנבחר, לחסד אך גם לשבט: "שמעו את הדבר הזה אשר דיבר ה' עליכם בני ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמור. רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". רוצה לומר, בבחירתכם אתם לא רק זוכים, אלא גם מתחייבים! ולמה מתחייבים? לחידוש הבא:
ב. גורלו של העם ועתידו תלויים בהתנהגותו המוסרית! עד הופעתו של עמוס איום הגלות בא תמיד כמענה לחטאי פולחן ועבודה זרה. עמוס קובע "תג מחיר" חדש. תהיו מוסריים – תזכו בארץ. תעשקו, תאמללו, תדרכו, תשפילו – תקיא אתכם האדמה.
אם כן, לפי עמוס גלות ישראל מעל אדמתו בסוף ימי הבית הראשון באה בשל חטאי מוסר וצדק.
ממעמקים...
נשוב עתה לגלות ראשונה. אבן הדומינו הראשונה שהניעה את סיפור הירידה למצרים היתה מכירת יוסף לשיירת הסוחרים. התעלמות המקרא ממכירת יוסף ע"י אחיו מוזרה ביותר. מכירת אח לעבדות היא דבר שלא ייעשה! אמנם יוסף 'הרוויח' ביושר את שנאת האחים כלפיו, ואמנם בסופו של יום הוא מסביר "כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם". אבל האחים הרי לא ידעו את העתיד! הם מכרו את אחיהם לעבדות! איך המקרא שותק על כך?! כל סיבה אלוהית שלא תהיה לא תסתיר מעשה נורא זה.
לי נראה שהתנהגותם של בני יעקב במכירת יוסף (ואולי גם בסיפור הטבח בשכם) לא עלתה בקנה אחד עם המושג 'העם הנבחר'. במושגים חקלאיים: היה פגם מהותי בגרעין עם ישראל וצריך היה 'להשביח' אותו. גרעין בני ישראל, המשפחה הראשונה, צריך היה לעבור מעין 'גיבוש' בטרם יתרבה ויהיה לעם. גיבוש שהיוצאים ממנו יהיו אנשים מוסריים, רודפי צדק, שמעמד החלש בחברה טבוע בזיכרונם. גיבוש שייתן ליוצאים ממנו זווית ראייה סוציאלית והוגנת יותר על החיים. גיבוש זה התממש בצורת גלות במצרים. זה היה מתבקש ובלתי נמנע. כך הפך עם ישראל לעם נבחר – נבחר לחסד אך גם לשבט, ונבחר בכך שיסודותיו הם ערכי מוסר וצדק אנושיים.
את תביעותיו של עמוס "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט", "ויגל כמים משפט וצדקה כחל איתן" לא יכלו אחי יוסף להגשים. אך צאצאיהם שחוו את ייסורי הגלות כבר היו מוכנים לכך. זו אולי גם הסיבה שהפטרת פרשת וישב, הפרשה בה מסופר על מכירת יוסף, לקוחה מספר עמוס. משמעותה של גלות מצרים לעם ישראל חוזרת שוב ושוב במקרא "כי גרים הייתם בארץ מצרים". בסוף ימי בית ראשון, ימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, כשנמוג זכר גלות מצרים ומשמעותה מלב העם הנבחר, נוצר שוב צורך לרענן את יסודות קיומנו העיקריים, הצדק והמוסר, ע"י חוויה אישית. זו התגלתה בדמות גלות אשור ובבל.
רש"י המפורסם מסביר מדוע מזכיר יעקב את קבורת רחל בדבריו האחרונים ליוסף: "ואקברה שם: ....אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר 'קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים....', והקב"ה משיבה: 'מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב...". כשיגלו ישראל לאשור ובבל תשקיף עליהם רחל ממרומים ותזכיר להם את יסודות קיומם ששכחו, את שארע לבנה ע"י אחיו. ותתנחם רחל, שבשכר פעולתה ישובו בני ישראל מהגלות השנייה ויבססו קיומם על יסודות המוסר והצדק. גלות בגלות נוגעת.
ולסיום ראוי לציין שאת יסודות קיומנו הבינו גם הקיצוניים והגרועים שבאויבנו, הנאצים. הללו ביקשו להשמיד במלואו רק עם אחד. את העם היהודי. המצפון שגרם להם העם היהודי שיסודותיו צדק ומוסר, הביא אותם לבקש להשמידנו. ועתה נותרה פתוחה רק שאלה אחת: האם גם אנו מבינים לאשורם את יסודות קיומנו?
רזי בן יעקב, 