"כי אנכי ה' א-לוהיך אל קנא

פוקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי

ועשה חסד לאלפים, לאהבי ולשמרי מצותי" (שמות כ', ד' –ה')

פסוקים נוקבים אלה, שבעשרת הדברות, מעוררים שאלה מוסרית קשה: מדוע יענשו הבנים, בעוון אבותם הרעים, ומדוע יזכו ב'פרוטקציה' בני הצדיקים?

אך לא רק שאלה מוסרית לפנינו, אלא גם סתירה בין שני כתובים המכחישים זה את זה. וכבר עומדת על כך הגמרא במסכת ברכות (ז' ע"א) ומקשה:

כתוב אחד אומר: "פוקד עוון אבות על בנים"

וכתוב אחר אומר: "ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד, ט"ז).

אמנם האבן עזרא מבטל שאלה זו בלשון עוקצנית וכותב: "ושאלתם תוהו! כי "לא יומתו אבות על בנים, מצווה על ישראל (שלא להמיתם בבית דין של מטה) ו"פוקד עוון אבות על בנים" - הוא הפוקד" (ומענישם בבית דין של מעלה).

אבל באמת, אין שאלת חכמים "שאלת תוהו" חלילה, שכן אף אם ניתן לישב את פסוקי התורה כתרוצו של האבן עזרא, הנה מקרא מלא בספר יחזקאל מעיד כי גם בבית דין של מעלה "איש בחטאו יומת" וכך נאמר שם:

"הנפש היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן

צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה" (יחזקאל י"ח, כ').

העיקרון השיפוטי בבית דין של מטה, לפיו "איש בחטאו יומת", נובע אפוא במישרין מבית דין של מעלה אשר פסק:

"הנפש החוטאת היא תמות" ושאלת חכמים עומדת בעינה:

ומהי תשובת הגמרא בברכות: "לא קשיא: הא - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (או אז - פוקד אבות על בנים) והא - כשאין מעשה אבותיהם בידיהם (ואז - איש בחטאו יומת).

ואכן תשובה זו מדוייקת בלשון הכתוב גופו:

"פוקד עוון אבות על בנים, ועל שלישית ועל רבעים לשונאי" וכבר חש בכך האונקלוס ותרגם: "לשונאי - לשנאי - כד  משלמי בניא למחטי בתר אבהתוהון" (שמוסיפים הבנים לחטוא בעקבות אבותיהם).

רשע בן רשע - מה פשעו?

אך עדיין אין הדברים פשוטים כלל ועיקר, שכן גם לאחר הקביעה הנחרצת כי בנים "האוחזים במעשה אבותיהם" ראויים בדין לעונש על מעשיהם הם, עדיין יש לשאול, מדוע יש לפקוד עליהם גם את עוון אבותם? מדוע יהא עונשו של רשע בן רשע, כפול מעונשו של רשע בן צדיק?

הרמב"ן מרגיש בקושי זה וכותב: "ויתכן שתהיה המידה החמורה הזאת בעבודת גילולים לבד, כי בה יזהיר, אבל בשאר המצוות איש בעוונו ימות". אלא שגם לאחר "צמצום" זה דחוקים הדברים. ויתירה מכך: דברי יחזקאל הקובע "בן לא ישא בעוון האב" מתייחסים בפשטות גם לחטא עבודה זרה כנאמר שם: "ואל הגילולים נשא עיניו" (י"ח, י"ד).

דומה כי דווקא לאור קביעת הגמרא כי ה"בנים" האמורים בפסוק - אוחזים במעשה אבותם, ניתן להציע משמעות חדשה לביטוי "פוקד עוון אבות על בנים".

אין כוונת התורה לומר כי הבן יענש בכפליים ויושם עליו גם עוון האב. הוא אכן יענש רק על חטאו הוא, וכוונת הכתוב להדגיש כי לא יפטר מעונשו זה בשל העובדה כי אביו פתח בחטא והוא רק אחז במעשה אבותיו.

הקב"ה אינו פוקד את עונש האב על הבן אלא את עוון האב, ואינו נכון לפוטרו מהעונש הראוי לו בטענה כי כך חונך בבית אבא ולפיכך לא יכול היה לנהוג אחרת.

נמצא אפוא שהפסוק "פוקד עוון אבות על בנים" לא זו בלבד שאינו סותר את העיקרון של "הנפש החוטאת היא תמות" אלא אדרבא מחדד ומשלים אותו מכל צדדיו. אחריותו של הבן על מעשיו בין לטוב ובין למוטב, ללא תלות במעשה האב - היא היא המסר הגלום בשני הכתובים גם יחד.

ואפשר שבכך צפונה גם תוכחה קשה לאב החוטא, הגורם עוול לילדיו ומציב בפניהם דוגמא אישית רעה, בלא שיוכלו להיפטר מעונשם בטענה כי כך חונכו בבית אבא.

יש דור אבוד

אלא שלאור זאת יש להעמיק בסיפא דקרא.

הן אם הכתוב מדבר בבנים האוחזים במעשה אבותיהם הרעים וענשם אינו אלא על חטאם שלהם, מדוע פקידת העוון הינה רק עד דור רביעי? האם הדור החמישי אינו ראוי לעונש על מעשיו?

נראה שהתורה באה לחשוף לפנינו סוד עמוק:

כדרך שיכול האדם הפרטי להִדרדר בחטאיו אל פי תהום, עד שינעלו בפניו דלתי התשובה ותינטל ממנו הבחירה החופשית, (עיין ברמב"ם הלכות תשובה ו', ג'), כך יכולים להִדרדר משפחה, שבט ועם ולשקוע בחטא, אשר ממנו לא יוכלו עוד להיחלץ בכוחות עצמם. תהליך זה סביר שיתרחש בדור רביעי, שכן עד דור זה יכול עוד הנין לתלות עיניו בסבא רבא שחי במציאות אחרת, אבל מכאן ואילך שוררת אפלה על אופק העבר והעתיד והבחירה החופשית הולכת ואובדת.

במציאות איומה זו, מן הראוי אמנם לדון את הפרט בקריטריונים אחרים, מתוך התחשבות במצב האומלל אליו הגיע במרוצת הדורות, אך מאידך דווקא הכלל עלול להגיע עדי אובד שכן מלאה סאתו ואינו יכול עוד לתקן דרכיו.

. . .

מכל מקום טמונה בפסוק זה תביעה ובשורה גם יחד:

מבקש הוא לקבוע באזני הבנים שנולדו ל'משפחות הרוסות': עדיין הבחירה החופשית בידכם!

אל תתחמקו מאחריות למעשיכם ותטענו - מתוך יאוש - בבית דין של מעלה או בבית דין של מטה: הניחו לי לנפשי ואל תתלו בי את האשם. הן נולדתי להורים אלימים, גנבים או מכורים לסמים.

אמנם נכון: האתגר העומד לפני בנים אלה קשה יותר ועליו נאמר: "לפום צערא - אגרא!" (לפי הצער - השכר). אבל דווקא הביטוי הטעון כל כך: "פוקד עוון אבות על בנים"

נושא עמו במסתרים בשורה הבאה במכאוב וייסורים: האחריות מוטלת עליכם - עדיין הנכם בני חורין.