ה"תורה" במובנה השגור בפינו - מערכת המצוות שנתן ה' לעם ישראל, מופיעה בפרשתנו, במיטבה (אם אפשר להתבטא כך). כמעט שאין סיפורת בפרשה זו. רובה, מתחילתה ועד סופה כמעט – מצוות. הקורא את המצוות שבפרשה מרגיש את הצורך במסורת שתלווה את הכתוב תשלים אותו ותבאר אותו – זו התורה שבעל פה. ואכן התורה שבעל פה עוסקת הרבה בפרשה זו, כל מסכת בבא קמא, הנלמדת כעת בדף היומי, מבוססת על פסוקי פרשתנו כך גם חצי ממסכת בבא מציעא, חלקים חשובים ממסכתות שבועות, קידושין, חולין כולם תלויים בפסוקי הפרשה. בסגנון זה הננו רגילים לתאר את התורה שבעל פה כפירושה של התורה שבכתב שקדמה לה בזמן. כך משמע לכאורה מן הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה: "כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו. שנאמר "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה". 'תורה' זו תורה שבכתב ו'מצוה' זה פירושה של תורה, וציוונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה".
תמונה זו של היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, איננה רק שאלה כרונולוגית או מתודית כי בעולם המושגים הדתי מקובל הכלל "קדום יותר = מקודש יותר" ואם כן יש כאן גם משמעות ערכית חשובה. יש מי שתמונה זו מעוררת אצלו אי נוחות, שמא אפשר לפרש אחרת מן המקובל את התורה שבכתב? תחת רושם תמונה זו העיסוק בתורה שבעל פה מלווה בהרגשה של עיסוק טכני מלאכותי, פלפולים פורמליסטיים בנסיון לחבר לדברים הנשגבים של התורה שבכתב את ההבנות שלנו והצרכים המשפטיים שלנו.
אם נרשה לעצמנו להתבונן בכתוב ובמסורת חז"ל באופן משוחרר ממה שהורגלנו נראה את הדברים מעט אחרת. במסכת גיטין דף ס' עמוד א' אומר ריש לקיש על פי הפסוק בדברים "לקוח את ספר התורה הזה": "התורה נכתבה בשנתו האחרונה של משה בלבד", דהיינו פרשתנו - פרשת משפטים, היתה במשך ארבעים שנות המדבר (כמו שאר התורה) - בעל פה. פרשתנו לא נלמדה כטקסט כתוב, אלא נמסרה ישירות מפי משה וכמסורת בפי העם. גם ר' בנאה החולק שם על ריש לקיש וטענתו: "תורה מגילה מגילה ניתנה" מסכים שעד כתיבת המגילה המסוימת הזו, המצוות השונות נאמרו בעל פה. והאמת היא שהתורה עצמה מעידה על כך, כמעט כל פרשה הכתובה בתורה מעידה שקודם לכן היה אירוע של "ויאמר ה' אל משה".
אמור מעתה התורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב והיא החומר ממנו נוצרה התורה שבכתב. היטיב לתאר זאת הרב הירש בפירושו לפרשתנו:
"יחס התורה שבכתב אל התורה שכעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה - אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב, בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו מדע כולו. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'. לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באוזניהם - אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים בהם "כתרנגול בבני אדם". התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות - אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש.
כאשר מבינים באופן זה את התורה שבעל פה העיסוק בה הופך להיות מלוה בהרגשה נשגבה. מתלווה לקריאה ההבנה שיש כאן נסיון לשחזר את התורה שבעל פה שקדמה לתורה שבכתב, את אותם הרגעים הטמירים האינטימיים שבהם הקב"ה מסר את התורה כביכול מפיו לאוזנו של משה.
