פרשת אחרי מות קדושים תשס"ט 2009 (153) מאת יואל קרצ'מר-רזיאל

המעיין בפרשת קדושים, 'שרוב גופי תורה כלולים בה', מתרשם כי התורה דואגת למהול היטב את המצוות שבין אדם למקום עם אלו שבין אדם לחבירו. נראים מכוונים דברי האבן-עזרא 'שלא יחשבו כי בעבור שמירת העריות לבדם יעמדו בארץ'. באופן רחב יותר נגזר מדברי ראב"ע כי הקדושה אינה מושגת על ידי קיום המצוות שבין אדם למקום בלבד, אלא אף על ידי המצוות החברתיות. במבט מאוזן ניתן לומר כי אף ההיפך נכון והפרשה מדגישה כי חברה קדושה זקוקה לא רק לתקינות חברתית אלא אף לחוקים הנוגעים לתחומים שמעבר לאינטרס האנושי.

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: (ויקרא יט, יג)

עמל פרשני הוקדש במשך הדורות להגדיר את היחסים בין הציוויים השונים בפרשה זו ולהשוות בין פסוק זה ובין פסוקים מקבילים בתורה. עיקר המאמץ ההשוואתי הופנה כלפי הפסוק בדברים (כ"ד, י"ד-ט"ו):

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ:

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

בדברים שלהלן ננסה לנתח שלושה הבדלים בולטים בין הפסוקים ולקשור ביניהם.

א. הגדרת העושק – מן ההקשר בדברים ובמקורות אחרים עולה כי איסור זה מתייחד דוקא לפגיעה בשכר שכיר. אולם פרשתנו מנסחת את העושק כציווי כללי, המוקבל לגזל. המעבר מעושק לגזל יוצר חזות של עליית מדרגה. הצמדתה של הלנת השכר מיד לאחר מכן מעצימה, לפיכך, את הפגיעה בזכויות השכיר – ידע כל מעסיק כי הלנה זו כגזל ואולי אף יותר מכך.

ב. מועד התשלום – בניגוד לפרשתנו, המחייבת שלא להשהות את התשלום עד הבוקר, ספר דברים מחייב את המעסיק לשלם עוד בתוך יום העבודה, כאשר ביאת השמש, כרגיל במקרא, מכוונת לשקיעה. מעבר לחלוקה האפשרית בין שכיר יום לשכיר לילה, המוצעת בידי התנאים, ניתן להציע מספר הסברים לפער זה. ראשית, ההבדל המעשי בין הדרישות קטן, שכן הלילה הוא 'זמן מת' וממילא אם לא שולמה המשכורת לפני הערב ספק אם תשולם עד הבוקר. שנית, בקריאה מילולית ניתן לדייק כי ויקרא עוסק בשכיר סתם ואילו ספר דברים עוסק ב'שכיר עני ואביון' דוקא ומחמירה את הקריטריונים לגביו. שלישית, אפשר להציע כי תכלית הפסוקים שונה. ספר דברים מוטרד מיכולת הקיום של השכיר העני החי מהיד לפה ממש ועל כן מצווה על תשלום השכר בזמן שיאפשר לו. לעומת זאת, ספר ויקרא עוסק בהיבט רחב יותר של הקשר בין השכירו ובין מעסיקו. מעביד המשלם את השכר בבוקר שלמחרת, כובל את השכיר אליו. שכיר יום מוצא עצמו נאלץ להתייצב בשדה או בבית המלאכה בכדי לקבל את שכר אמש וממילא עשוי לאבד את החירות לחפש את פרנסת היום אצל מעסיקים אחרים. מכיוון שהמחוייבות אינה הדדית, מדגישה התורה כי אין להחזיק בשכר עד הבוקר.

ג. הרטוריקה – ההבדל הבולט בין הפסוקים הוא בעצמה הרטורית המוענקת לאיסור הפגיעה בשכר בספר דברים. הפסוק אינו מסתפק בהגדרת האסור אלא פורט את ההיבט האנושי של המציאות וכורך זאת עם האיום המרומז בדבר ההתערבות הא-להית.

נראה כי לרטוריקה זו ישנם שורשים במקומות אחרים בתורה. הפרשה הקודמת לעושק השכיר בדברים עוסקת בחבלת משכון מלווה.

כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ:... וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:

לפרשה זו קשר לשוני ותוכני הדוק עם פרשה אחרת (שמות כב, כד-כו)

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי:

אולם מבט מדוקדק מראה כי אף פסוקי עושק השכיר בדברים מתקשרים לפרשה זו: 

נראה כי ספר דברים אמץ את הרטוריקה המושמעת ביחס ללווה בספר שמות והסב אותה כלפי השכיר. אם הצירוף של שמות וויקרא עשוי ליצור את הרושם כי חבלת לווה חמורה, בא ספר דברים ומבהיר כי אזנו של הקב"ה כרויה לא פחות לשמוע את קריאתו של השכיר.

נראה כי איחוד שלושת ההבדלים שנסקרו כאן מציע את הפסוקים בדברים כמעין פיתוח ומדרש של 'משנה תורה' את פרשת קדושים, תוך שימוש בפסוקים בספר שמות. בהתאם לשיטת הלימוד המקובלת בישיבות הקיבוץ הדתי בשנים האחרונות, אני מציע לראות בפרשה שבדברים פיתוח מוסרי של הציווי בויקרא:

• התורה מחריפה את ניסוחיה וקוראת להלנת שכר באופן פשוט – 'עושק';
• התורה מבהירה כי על השכר להיות משולם בו ביום ולא רק לקראת הבוקר;
• התורה מערבת את הקב"ה ואת קריאתו של העני אליו.

אולם תקפו של הפסוק בפרשתנו עומד בעינו: ללא רטוריקה של איומים מרומזים קוראת פרשתנו לאדם שלא לעשוק, לא לגזול ולא להלין שכר כפניה מצפונית פשוטה, אשר ההשמעות לה היא תנאי לדרישה שבראש הפרשה, 'קדושים תהיו'.