פרשת בהר, המציעה את החוקה החברתית-כלכלית של המדינה הישראלית, מעמידה במרכזה את עקרון היובל – שנת החמישים. על אף שהיובל מגיע רק אחר שבע שביעיות הלכותיו עומדות במרכז המבנה הכלכלי ומקרינות עליו באופן קבוע לאורך השמיטות, בין יובל ליובל. כל עסקת קרקעות וכל חברת כוח אדם מושפעות מחוקת היובל. עקרונות החוקה פשוטים: יסודות הצדק מבוססים על הגבלת הבעלות וצמצום מגוון העסקאות האפשריות ביחס לשני המשאבים המרכזיים של חיי הכלכלה: אמצעי היצור (קרקעות) וכוח העבודה (אדם). בתחום זה היובל עושה מהפכה גמורה: אין בו רק הפסקה של שנה בבעלות הקרקע כבשמיטה (הפסקה, שאמנם במידה חלקית גם משחררת את האדם, כפי שנרמז "...ולשכירך...") אלא בטול גמור של הסדרים הישנים: שיבת הקרקעות ושחרור האדם. תהליך זה מעוגן היטב בשדה הסמנטי של הפרשה: חזרה 7 פעמים על השורש ש.ו.ב – לאחוזה (13) למשפחה (5) אל הבית (3) ואל האב (1). זאת תוך הדגשה על השותפות (עִמָּךְ – 10).
זהו הרובד החוקי של הפרשה, המרמז גם לאידיאולוגיה החברתית העומדת בשורשה. אולם יש בפרשה גם פן רומנטי המציע את עקרונותיה במרומז ובשפה רכה.
כך אומר המדרש (במדבר רבה פרשה כג יא):
"זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם לָכֶם בְּנַחֲלָה (במדבר לד ב), מהו לכם? לכם היא ראויה!
משל למלך, שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא (- משפחה) אחרת ולשפחותיו עבדים מן אוסיא (- משפחה) אחרת. עמד המלך וחשב בדעתו אמר העבדים שלי והשפחות שלי מוטב שאשיא עבדי לשפחותי שלי לשלי.
כך כביכול אמר הקב"ה, הארץ שלי שנא' (תהלים כד): לה' הארץ ואומר: כי לי הארץ
וישראל שלי הם, שנאמר (ויקרא כה): כי לי בני ישראל עבדים –
מוטב שאנחיל ארצי לעבדי: שלי לשלי, לכך נאמר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם לָכֶם בְּנַחֲלָה."
המדרש מבקש לחדד את המותאמות שבין ארץ ישראל לעם ישראל. אולם, מותאמות זו לא נבנית באופן ישיר וטבעי, היא עוברת דרך מתווך: הקב"ה. העם והארץ של ה' ועקב כך יש מקום 'להשיאם' זה לזו.
דבריו אלו של המדרש נסמכים לתופעה לשונית חשובה בפרשת השבוע. המילה 'לכם' מופיעה בפרשה 9 פעמים. לעומתה מופיעה המילה 'לי' פעמיים – לי הארץ, לי בני ישראל…
הפרשה כולה עוסקת בתשתית הכלכלית והחברתית עליהם יִכּוֹן הסדר החוקי בארץ. עניני נכסים, עניני מעמדות חברתיים-כלכליים ועוד. המפתח, כך מבקשת התורה להציע, לחיי עם וארץ היא ההכרה הדתית שאמצעי היצור ומשאביו (הקרקע) וכוח העבודה (הפועלים-האנשים) הם של הקב"ה: לי הארץ, לי בני ישראל עבדים. על רקע זאת יש לנהוג בכבוד הראוי הן בארץ ('לא תמכר לצמיתות', 'של נעלך מעל רגלך' - יהושע ה') והן בעם ('לא ימכרו ממכרת עבד'). המתח שבין 'לכם' לבין 'לי' – מתח מדומה הוא...
התורה ברמזי לשונה מבקשת לראות גם את המושפלים שבעם – אלו הנמכרים לגוי, כבני מלכים. שכן התורה מצווה ביחס אליהם [ויקרא כה (מא), נד): וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיוֹבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ:... ביטוי זה: 'הוּא וּבָנָיו' מופיע בתורה פעמיים נוספות. בסיומה של פרשת המלך (דברים פרק יז פסוק כ): 'לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל'. וביחס לכהנים הנבחרים (דברים פרק יח פסוק ה):'כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים'.
ללמדך שכל ישראל בני מלכים הם – כי לי בני ישראל עבדים – ועבדו של מלך, מלך הוא…
