דברים,ז': יז כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. יח לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל-מִצְרָיִם. יט הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ כֵּן-יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקיךָ לְכָל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר-אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם. כ וְגַם אֶת-הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקיךָ, בָּם: עַד-אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. כא לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי- ה' אֱלֹקיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵ-ל גָּדוֹל וְנוֹרָא.
משה בנאומו לעם, ערב כניסתו לארץ המובטחת מבקש להרגיעו ולנסוך בו בטחון לקראת האתגר הגדול של כיבוש הארץ. הוא מגייס לשם כך את זכר המאורעות הגדולים "המסות הגדלות...והאותות והמופתים " שנעשו ע"י ה' ביציאת מצרים. לכאורה נראה שדי באזכורים אלו כדי להפיח בטחון בלב העם. אך בפסוק כ' נשלף טיעון נוסף, מעין נשק סודי שאולי בכוחו לשכנע את העם במידה ולא השתכנע מהטיעונים הקודמים: הצרעה. וואו! לא לדאוג. מה שלא הצליח לעשות הנשק הקונוונציונאלי, תעשה הצרעה, שליחת ה' והיא תגרום לאבדן הנשארים והנסתרים מקרב האויב.
על מהותה של הצרעה המקראית הנזכרת שלוש פעמים בעניין כיבוש הארץ (שמות כ"ג, כאן וביהושע כ"ד) נכתבו פרשנויות שונות, החל מכך שהכוונה לאותו חרק שעקיצתו קשה ומוכר לנו כ"דבור", המשך בזיהויה כמחלת הצרעת או כמלאך המטיל פחד ואימה או גם בהיותה סמל למצרים ששלטה והציקה לעמי כנען.
פגישתי הראשונה עם הצרעה המקראית היתה בפרשת בר המצווה שלי - פרשת משפטים. גם שם קודמת להבטחה להפעיל את הצרעה טקטיקה שונה: ה' מבטיח שישלח מלאך שיובילם אל "המקום אשר הכנתי" ואם העם ישמע בקולו, ה' יכחיד את עמי האויב. אך שוב,כפי שנוכחנו בפרשת עקב, כביכול אין בכך די וישנה הזדקקות לנשק הסודי (שמות כ"ג ): כח וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.
בהנחה שאכן מדובר בצרעה המוכרת לנו, הקטנה והממזרית, עולה בי ההרהור הבא: בכל מבצע, פרויקט או תכנית גדולה יש להשתמש כמובן באמצעים הטובים ביותר והמתאימים ביותר העומדים לרשותנו. אך אין להתעלם גם מכאלה הנראים זניחים, קטנים ובלתי שייכים. דווקא שימוש מושכל ומקורי בדבר הבלתי צפוי, ה"הזוי" בלשון ימינו, עשוי להתגלות כנחוץ להשלמת המשימה וככזה שישמש ה"מכה בפטיש". מעניין שבאגדת חז"ל על דוד, הצרעה והעכביש, מופיעה התפישה שהצרעה היא יצור לכאורה חסר ערך, אך הנסיבות מגלות לנו שברגע הנכון ובמקום הנכון, ערכה לא יסולא בפז. הנה תחילת האגדה כפי שעובדה ע"י ח"ן ביאליק (ויהי היום):
וַיְהִי הַיּוֹם עוֹד וְדָוִד יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ, וַיַּרְא צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ, וַיֹאמַר:
"אֱלֹקים, לָמָּה בָּרָאתָ אֶת-אֵלֶּה לַשָּׁוְא? הַצִּרְעָה הַשְׁחֵת תַּשְׁחִית אֶת-הַדְּבַשׁ וְעָשׂה לֹא תַעֲשֶׂנּוּ; וְהַעַכָּבִישׁ אָרֹג יֶאֱרֹג כָּל-הַשָּׁנָה וְקוּרָיו לֹא יִהְיוּ לְבָגֶד. מַה-בֶּצַע וּמַה-חֵפֶץ בָּאֵלֶּה?"
את המשך הסיפור לא אגלה, חפשוהו במקורות ותיהנו אם כבר שכחתם.
דומני שאימוץ עקרון זה נכון בכל תחומי החיים, בחינוך, במקום העבודה ובחיי החברה שלנו. לכך אולי התכוון התנא בן עזאי בדבריו במסכת אבות ד', ג': הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.
