ברכות רבות רבות ישנן ואחת שבהן מיוחדת במינה. מקורה כנראה אינו עתיק יותר מכשלוש מאות שנה[1], והיא שונה מאוד מאחיותיה בצורתה ובתכנה. היא היחידה אשר המברך אותה אינו עומד בגפו אלא מזמין אליו את זולתו, אינו מברך בעצמו אל מול בוראו אלא פורס ידיו ומברך את בנו, אינו מברך בנוסח אשר קידשנו וציוונו אלא פשוט חוזר על ברכת סבי סבו, יעקב. זו ברכת הבנים המופיעה בפרשת ויחי, אשר הפכה להיות ברכתם של כלל אבות ישראל המבקשים לברך את צאצאיהם, מדי שבת בשבתו. לברכה זו נקדיש את עיונינו הזה.
ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. .... יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו ... כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה ... (בראשית מ"ח).
לא נעסוק הפעם בסוגיות הקשורות לתכני הברכות שביקש יעקב למסור לבניו, למעשה סיכול ידיו, לזיהוי נכדיו וכד', אלא להיבט אחד עקרוני הקשור בעצם מעשה הברכה.
מהי בעצם הברכה ומה ניתן ללמוד אפילו מכינויה? יש הרוצים לראות את מקור שמה של הברכה כקשורה למילה ברך ולפועל להבריך על שתי המשמעויות שלו: להבריך את הגמלים משמעו להעביר אותם ממצב עמידה למצב שכיבה ולהבריך צמחים משמעו עבודה חקלאית שמשמעה הנמכת הענף על מנת שיכה שורשים באדמה. הדימוי של הברכת הגפנים הוא נפלא [2] . החקלאי נועץ את זמורת הגפן עמוק בקרקע, ולאחר שהוא מבריך אותה היא יוצאת ממקום אחר וממשיכה לינוק מן האם, כשבאותה שעה היא גם "מגבשת את עצמאותה" ומתחילה להשריש מכוחות עצמה. אז מנתקים אותה מן המקור וכך מתווספים גפנים לכרם.
כמו שהברך מתכופפת, כשם שהגמל מתכופף וכשם שהצמח מכופף בכדי שיכה שורש, גם הברכה היא מעשה של כיפוף שיש בו העברת שפע ממקור אחד למשנהו. האב וכל עולמו, כל הדורות שבירכוהו מעליו, כל אהבותיו, ציפיותיו ותקוותיו, כולם מורעפים על המתברך, וכפי הנראה לא סתם מכוון יעקב את נכדיו אל ברכיו, ומשם יוצאת ברכתו אליהם.
אז מי כאן מכופף ואת מי הוא מכופף? כמובן שלעומת הברכתם הפיזית של הגמל או של הגפן, כאן מדובר בהברכה מטפורית. האדם שמברך את האל מאדיר את האל בכך שהוא מנמיך את עצמו אל מול האל הגדול. האל עצמו, כביכול, מתכופף, מקטין עצמו ומאציל מכוחו הגדול לאדם הקטן. גם אם לא כל אדם הוא מקור מובהק של שפע וברכה, הרי בעצם הכניסה אל מעמד זה הוא מחולל מציאות ראויה של ענוה, של מסירה, של חיבור והתקשרות, וממילא של יכולת אמיתית לגילוי ברכה והתברכות.
האדמו"ר מפיסצנה בפתח ספרו "חובת התלמידים" מברר יסוד גדול בענייני חינוך ומבהיר כי חינוך הוא מלשון התחלה של משהו שאדם מתערב בו בכדי לבצע בו תהליך של הוצאת ייעודו מן הכוח אל הפועל. הוא מדייק שיסוד זה נכון הן ביחס לחפצים או מבנים (כחנוכת הבית, חנוכת המזבח) והן ביחס לבני אדם, ואז בהתייחסותו לשאלה מהו ה"מפתח" של אומנות חינוך זו הוא כותב: "...אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה... מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה, להוציאה, להצמיחה ולגדלה" (עמ' ט).
ניתן לראות בדברי בעל "חובת בתלמידים" הרחבה לדברים הקודמים. ברכת יעקב לנכדיו, לאור האמור, אינה רק בגדר "אנקדוטה" היסטורית/ מקראית חד פעמית, אלא הדרכה עמוקה לכל הדורות. במובן נרחב כל אב וכל מחנך חפץ "לברך" את בניו וחניכיו, היינו ליצור עימם קשר של משמעות, להמשיך דרכם את המסורת שאף הוא חוליה בשרשרת דורות שלה. כל אב כמהה להצליח בחינוך, מהמובן הפשוט של גידול ילדים, הטמעת אורחות חיים, מיומנויות, כישורים, משמעת ודפוסים ראויים, ועד לרבדים עמוקים יותר של חינוך במובן של סיוע והכוונה נכונה בהצמחתם אל ייעודם, כבני אנוש וכשתילים בכרם ישראל. אך איך עושים זאת? מהו סוד הברכה? אומר לנו האדמו"ר מפסצינה שהכול תלוי ביכולת "להרכין" את עצמנו. הרכנה זו, כפי שהוא מברר בהמשך, קשורה בכך שהמחנך מכיר בכך ש"השתילים הקטנים" שלפניו הם בעצם גדולים שרק נסיבתית מתגלים עדיין בקטנותם..., אך באמת, בפוטנציאל ... הם "עצים" בגן ה' .
זוהי "הנחת עבודה" פנימית שעל כל הורה ומחנך לסגל לעצמו והיא המפתח לפיתוח היכולת "להרכין" את עצמי אל הנער. בשביל היכולת להתבונן כך על המציאות נדרשים אנו לפתח יכולת הכלה גבוה, פנימית יותר, אשר רואה לא רק את החזות החיצונית אלא את תהליכי הנפש , ולעיתים את חיבוטי הנפש, של בנינו. פיתוח יכולת של "הרכנה" כזו מצידנו, עם החיבור המשותף אל הברכיים, יצירת האינטימיות הראויה והמסר שכולנו מכופפים ויונקים ממקור עליון יותר, ורק ממשיכים את הצמיחה והגידול העצמאיים מכוח "אשר נתן לנו אלוקים בזה", הם מפתחות- חינוך נצחיים שסימן לנו יעקב- ישראל בברכת ימים שהיו, אל ימים שהינם ושיבואו.
[1] . ברכת הבנים, חיה פישרמן , "טללי אורות" ח', תשנ"ח-תשנ"ט , מכללת אורות ישראל, אלקנה
[2] . יסוד האמונה - ברכת אב , הרב יחזקאל פרנקל, אתר ישיבת בית אל, טבת התשס"ה.
דף פרשת השבוע
