לאחר בקיעת ים סוף מתחיל המסע הקשה במדבר ועמו גם סיפור התלונה הראשון, שמתרחש במרה. לצד המוטיב החוזר של מסע במדבר, צמא למים, תלונה כלפי משה, צעקת משה אל ה' ופיתרון באמצעות נס, מופיע סיום מפתיע מעט: "...שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ". כלומר, במרה קבלו בני ישראל, שזה עתה יצאו ממצרים, חוקים ומשפטים ראשונים. ואכן גם רש"י, בעקבות חז"ל, מפרש: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין".
מהו תפקידו של 'מתן תורה' קטן זה? נראה שהוא נועד לצמצם את הפער המביך בין זמן יציאת מצרים למתן תורה - חמישים יום, בהם בני ישראל כלל לא קיימו מצוות. גם סיפור המן, המופיע גם הוא בפרשת בשלח ובו מצווים בני ישראל לשמור את השבת, מחזק את התפיסה שלא יתכן שבני ישראל היו פטורים מהמצוות. המגמה לעטר את ישראל במצוות, גם לפני מתן תורה, מודגמת היטב במאמר חז"ל הטוען שהאבות קיימו את כל המצוות- "אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'... אמר רבא ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפי' עירובי תבשילין שנאמר 'תורתי' אחת תורה שבכתב ואחת תושב"ע" (בבלי, יומא כח ע"ב).
מנגד, אנו יכולים לראות מגמה הפוכה שמרכזת את מתן המצוות למקום אחד – הר סיני, לאדם אחד – משה, ולזמן אחד – זמן המדבר. ניתן להדגים מגמה זאת היטב באמצעות פירושו המפורסם של רש"י לתחילת פרשת השמיטה: "בהר סיני - מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" (רש"י, ויקרא כה, א). מגמה זו חשובה לשם הגבלת מתן התורה ומצוותיה בזמן ובמקום, ומניעת היווצרותה של תורה חדשה חלילה, או של מצוה חדשה. ואכן, חז"ל מתייחסים לכך במפורש במאמר הידוע: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלה - אין להוסיף ואין לגרוע, ואין נביא רשאי לחדש דבר עוד מעתה" (רות רבה, פרשה ד', וכן במקומות אחדים בש"ס).
נראה, שאפילו במקרא עצמו ניתן לזהות את המגמה ש"מחזירה" את מקום וזמן נתינתם של המצוות לסיני. מצוות מילה שנתנה כבר לאברהם חוזרת ומצווה אגב פרשת תזריע: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג), פסוק שאין בו צורך למקומו והובא כדי ליצור ציווי חוזר ולגיטימי למצוות מילה. ספר שמואל מספר על חוק מלחמה שייסד דוד לפיו החיילים שאינם לוחמים, אלה ששמרו על הכלים (תומכי הלחימה), זכאים גם הם לחלק שווה מהשלל: " וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ: וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ: וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל א ל, כג-כה). אל אף שנראה שדוד הוא שייסד חוק זה מקפידה התורה לספר עליו כבר במלחמת מדין (במדבר לא, כז) ולהחזירו למקום בטוח יותר, אל תקופת המדבר ואל משה רבנו.
רואים אנו אפוא, ששתי מגמות משמשות סביב מתן המצוות. האחת, ריכוזית מאוד, אינה מאפשרת היווצרות מצווה מחוץ לסיני ולתקופת המדבר והשנייה מעוניינת שלא לאפשר לאבות ולבני ישראל להלך ריקים ממצוות ואיננה חרדה כל כך לריכוז המצוות בסיני.
בהקשר זה, בולטת בייחודה המסורת הקושרת את יהושע ואת העיר שכם עם כריתת ברית, עם מתן מצוות ועם כתיבת התורה. ואכן גם שם חוזר הפסוק: "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים" (יהושע כד, כה-כו). ואולי אומר לנו שם הכתוב שבכל דור ודור צריך אדם לחוש כאילו הוא במתן תורה מחודש?
דף פרשת השבוע
