'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'- ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו (שמות פרק כ"ה פסוקים ח'- ט')
ידועה היא מחלוקת הפרשנים לגבי זמן הציווי על מעשה המשכן. דעת הספורנו מפורשת: "ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם, ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל. כאמרו יתברך 'כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח' אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי, ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי' והוא כל מקום שיקרא באמת בית א-להים כענין בתי מדרשות וזולתם 'אבוא אליך וברכתיך'"(מאמר כוונות התורה בפתיחת פירושו לחומש).
גם מרש"י הננו יכולים להתרשם כך. בפרק ל"א פסוק י"ח אומר הוא: "אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן". אמנם הרמב"ן שאל על דעה זו: "ולמה נהפוך דברי א-להים חיים?" וכתב: "ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת" (פירוש התורה ויקרא ח'). מעבר לסדרם של הכתובים, המורה שהמשכן הוא לכתחילה ולא בדיעבד, גם פשט הכתובים מורה שהאידיאל של בניית מקדש קודם למעשה העגל ואפילו קודם למתן תורה, שהרי כבר בשירת הים נאמרת תפילה לכניסה לארץ ובניית מקדש - "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש א-דני כוננו ידיך" (שמות ט"ו, י"ז).
ייתכן ואפשר להטיל מעין פשרה בין שתי הדעות, זו המקדימה את ציווי המשכן למעשה העגל וזו המאחרת אותו לאחריו. אמנם אמרו חז"ל "משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן" (מסכת שבועות דף ט"ז עמוד ב') אך למרות זאת יש הבדל בין שניהם. ריה"ל, בספרו הכוזרי, כבר לימדנו שחטא העגל לא היה חטא עבודה זרה במובן הפשוט - עבודת אל זר, אלא עבודת ה' זרה, תפישה לא נכונה של האופן שבו יש לעבוד את ה'. בעקבות קו זה כבר עמדו על הצורך שהביא לחטא העגל – הצורך בחוויה זמינה של עבודת ה'. כל עובד אלילים יש לו "אלוהים קרובים אליו" בכיס או על המדף. החוויה הדתית שלו מוחשית ומיידית ומתרכזת ממילא בחושים; באכילה, בשתיה וכן הלאה ...
החוטאים בחטא העגל חיפשו את החוויה הזו – את החוויה הדתית הזמינה. התורה אומרת לנו- "כי לא יראני האדם וחי". אופן "ההתקרבות הדתית" לאל מוחשי פיזי אינו דומה להתקרבות אל א-לוהי אמת אשר אין לו לא גוף ולא דמות הגוף. ההתקרבות אל הא-לוהים הזה היא בדרך ארוכה- "תורה מביאה לידי זהירות וזהירות לידי זריזות וכו' עד רוח הקדש" (מסכת עבודה זרה דף כ', עמוד ב'). היא דורשת התכוננות, עבודה פנימית וחיצונית- "וקדשתם היום ומחר... והיו נכונים ליום השלישי" (שמות פרק י"ט). אי אפשר להתקרב אם אין בתחילה את תחושת המרחק- "כי ירחק ממך המקום", "השמרו לכם עלות בהר".
האידיאל המקורי, כביכול (וגם הסופי), היה - "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך – מקדש ה' כוננו ידך", מקדש במקום אשר יבחר ה', מקדש אשר יצטרכו ללכת אליו, לחרוג משגרת החיים ולהתרומם מהם, להתנתק מן הגסות האנושית על מנת לבוא ולהרגיש קרבת א-לוהים. אידיאל זה נשאר, למרות שהמשיך להיות קשה כמעט כל ימי בית ראשון - "רק הבמות לא סרו".
לאחר מעשה העגל, בו העם חשף את העדר הסבלנות, את חוסר היכולת לעמוד בדרך הארוכה אל הר ה', הוצעה "פשרה", "הוראת שעה": ו"עשו לי מקדש" אמנם "ושכנתי בתוכם" - בתוככי המחנה, לא יצטרכו לחרוג מדי ממקומם הפיזי או הרוחני, אלא רק מעט – יצטרכו לשלוח את הטמאים מן המחנה לנקותו, לא יוכלו יותר לזבוח "את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה" אלא - "והביאום לה' אל פתח אהל מועד" (ויקרא פרק יז פס' ה). אמנם במחנה אבל אי אפשר בלי לעשות פעולת התקרבות. לכן "אני מראה אותך" רק "את תבנית המשכן" – ולא את תבנית המקדש האידיאלי ואף על פי כן "וכן תעשו" עד אשר יבוא היום ונזכה ל"מקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם".
דף פרשת השבוע
