במסיבת הנישואין של בתנו,השלישית ברצף חתונות באותו קיץ, סיימה רעייתי חנה  את ברכתה בדברים הבאים: לו הינו חיים בעת שבית המקדש היה קיים, סביר להניח שעם התחושות שממלאות אותנו, היינו מביאים קורבן תודה לבית המקדש. כיום, כתחליף לקורבן התודה, אומר את מזמור ק' בתהילים: מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ:

 

אולי לכך כוון ירמיהו [פרק ל"ג]בהיותו בכלא חצר המטרה :

(י) כֹּה אָמַר יְדֹוָד עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא …

(יא) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְדֹוָד צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְדֹוָד כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְדֹוָד כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְדֹוָד: ס

 

בפרשתנו, מצווים אנו על הלכות הקרבת קורבן תודה. דוקא קורבן זה, וכמעט רק הוא, מוקרב על  לֶחֶם חָמֵץ: ויקרא ז'

יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים 

      בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:

יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:

…

טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:

 

הקרבן מובא על ידי מי שחווה נס כגון יורדי הים, כמפורט במזמור ק"ז בתהילים, וגם על ידי אחרים בעלי רגשי תודה לא-להים.

 

על חשיבותו העצומה של קרבן תודה אנו למדים מרבותינו ב'ויקרא רבה':

"רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא: לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה".

מדוע ? 

כדי להודות על הניסים הגלויים והנסתרים, בין של הפרט בין של הכלל, שהיא לדעת הרמב"ן יסוד התורה כולה.

ומה היא תפילת ההודאה ?

תפילת ההודאה, כך מלמדים אותנו  סידורי התפילה העתיקים, הוא 'מזמור לתודה' מזמור ק'  שהתחבר ע"י משה רבנו, ונאמר בעת הקרבת קורבן תודה.

עמוס חכם כותב ב 'דעת מקרא' שהמזמור נועד מעיקרו להאמר בחגיגה של הקרבת תודה: "בשעה שהחוגגים מתקרבים אל שערי המקדש המשורר מצווה עליהם להריע ולשמוח. כאשר הם עומדים לפני שערי המקדש המשורר מצווה עליהם דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים, לרמוז להם, שלפני שהם מקריבים קרבן הם חייבים לכוון את לבם כראוי למי שהם מקריבים לו, ועוד: לפני שהם נכנסים אל המקדש הם חייבים לכוון את לבם כראוי למי ששוכן במקדש. הדיבור: הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ, הוא מענה הקהל לצווי דְּעוּ, ובדיבור זה הקהל מודיעים על אמונתם בה'. לאחר הודעה זו נמצאו החוגגים ראויים להיכנס אל המקדש, והמשורר ( או שוער המקדש ) קורא להם להיכנס דרך השער אל החצר ולהלל, להודות ולברך את ה'. והקהל עונה בדברים שבפסוק האחרון שבמזמור: כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּו  וְעַד  דֹּר  וָדֹר  אֱמוּנָתוֹ".

 

 

קרבן תודה, חריג בהיותו "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ" כאמור לעיל.

אולי כי המקריב היה נע  ונד בין שני מצבים ניגודיים, מסכנת מוות זכה בחיים ואולי גם כי דוקא לחם חמץ מביא ליותר שמחה כראוי לאירוע ההודיה .

קרבן הפסח נאכל בהלל והודיה על נס יציאת מצרים והוא נאכל על השובע. האם לא מתאים שהוא יאכל אחרי קרבן תודה ?

הרב יהודה זולדן, מלמדנו על קשר בין קורבן תודה לקורבן הפסח.

הצד הדומה, הוא בהיות שניהם מחייבים חבורת שותפים רבים לאכילה, באשר יש לסיים סעודה גדולה בו ביום עד חצות הלילה. כך נאספים רבים לשמיעת הניסים שגמל ה' עם מביא קרבן התודה, ולסיפור יציאת מצרים בקרבן הפסח.

 

בדומה לכך, על הזיקה בין המצה הנאכלת בליל הסדר ובין לחמי תודה אפשר ללמוד גם מפרשנות מאוחרת למנהג להניח שלש מצות על שלחן הסדר ולא שתיים, כנהוג בשבת.

 

השונה בין הקרבנות עולה בקושיות 'מה נשתנה' הקדום:

"שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה (קרבן תודה), הלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל (קרבן תודה) הלילה הזה כולו צלי?".

ובימינו "אין אומרים מזמור לתודה בערב פסח ולא בחוה"מ של פסח, שאין תודה קרבה בפסח מפני חמץ שבה" (מנהגי מהרי"ל הל' תפילה).

 

הנביא ירמיהו הוסיף לראות למרחוק, אולי עד לימינו אנו (בפרק ט"ז):

 

(יד) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְדֹוָד וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְדֹוָד אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(טו) כִּי אִם חַי יְדֹוָד אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם: ס

 

הִנֵּה, זכינו  להיוולד במדינת ישראל , לחזות בקיבוץ גלויות והשבתם של בְּנֵי יִשְׂרָאֵל על האדמה אשר נתן ה' לאבותינו . זכו הורינו , חברי הקבוץ הדתי, להיות חלוצים גם בחדשם את תפילות ההודיה של יום העצמאות . לאחר שלוש שנות עצמאות בהן נוסחו סדרי תפילה זמניים, יצאה לאור בתשי"ב  מהדורה ראשונה של סדר התפילות, שנפתח חגיגית בתפילת ערבית מזמור ק' - מזמור לתודה.

בהקשר לכך, אסיים בדברי הרב משה צבי נריה ב'מאורות נריה - ישראל במדינתו' - "יש נוהגים בסעודת ההודיה ביום העצמאות להשאיר שלוש מצות מחג הפסח ולהוסיף פת חמץ - זכר ללחמי תודה".