"קדושים תהיו כי קדוש אני". כמה נשגבת, מפתיעה ומרגשת היא תחילתה של פרשת קדושים. .הקב"ה שולח כלפינו חיבוק אבהי ואוהב באמצו אותנו אל לבו ובקוראו לנו להידבק במידותיו ולחקותו. והנה, בדרך כלל, אנו בוחרים לדחות את החיבוק הזה ולפרש את הקדושה כקריאה של ריחוק ושל הבדלה.

"קדושים תהיו, הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה", אומר רש"י. והרמב"ן כותב: "כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים... שנהיה פרושים מן המותרות" ולא נהיה "נבל ברשות התורה". ואני תוהה, מדוע בוחרים גדולי הפרשנים להדגיש דווקא יסוד מרתיע זה? והרי הפרשנות שנותנת התורה לקדושה, כפי שעולה מן הפתיחה בפרשת קדושים היא קריאה לקשר, למערכת יחסים קרובה, לרגישות לזולת?!

הקב"ה מבקש ממשה לדבר אל כל העדה, לצוות על הקדושה ולפרט את משמעותה. וכך מתפרשת הקדושה בדברי ה': אנו מצווים על מערכות יחסים קרובות ותקינות עם הורינו ("איש אמו ואביו תיראו"), עם הגרים, העבדים והבהמות שלנו ("ואת שבתתי תשמרו"), עם הקב"ה ("אל תפנו אל האלילם"), עם גופנו ("ביום השלישי פגול הוא"), עם הנצרכים בסביבתנו ("לא תכלה פאת שדך", "לא תקלל חרש", "לא תעמד על דם רעך" ועוד) ועם כלל חברת בני האדם ("לא תלין פעלת שכיר", "לא תעשו עול במשפט" ועוד).

פרשת קדושים והפרשה שקדמה לה – אחרי מות, מלאות במצוות לא תעשה, בעונשים צפויים, ובאיומי פורענות המתרגשים על עוברי העבירות ומפרי החוק - ערוה, תועבה, טומאה, ארץ מקיאה. מרוב עצים חשוכים קשה לעתים לראות את היער המואר שמעמידות הפרשות על דרך החיוב - "בזאת יבא אהרן אל הקדש... וכפר בעדו ובעד ביתו", "וחי בהם אני ה'"., "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", "אני ה' מקדשכם". הפרשות הללו מעניקות לנו כלים לקשר עם הקב"ה – אנו מקבלים את יום הכיפורים לכפרה וכתוצאה מכך את הרעיונות המהפכניים של תשובה, חשבון נפש ופתיחת דף חדש. יתר על כן, אנו מקבלים את קוד ההתנהגות של רגישות לזולת ושל צדק חברתי כאופן בו יכולים אנו, בני האדם הקטנים, להידבק במידותיו של הקב"ה ולחקות את מעשיו בעולם הזה. בין שלל האיסורים חבוי בתוך הפרשות הללו המצע לקדושה, הקוד הסודי לתקשורת וליחסים.

לפחות שלושה הלכו בדרך זו, של קדושה רחומה ומחברת: החכמים קובעי ההפטרות הצמידו לפרשת קדושים נבואת נחמה של קשר ושל קרבה: "ביום ההוא אקים את סכת דויד הנופלת... הנה ימים באים נאם ה'... והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו..." (עמוס ט). זו היתה, אם כן, פרשנותם לקדושה.

הראב"ע רואה בפסוקי קדושים את עשרת הדברות בזעיר אנפין, כולל התייחסות לשבת, להורים, לשבועת שוא וכו'. את הדיבר 'אנכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים' הוא רואה ב"כי קדוש אני ה'". כך מוצגת הקדושה אליבא דראב"ע כהצלה, כשחרור, כחיבוק, כגאולה.

רוחה של קדושה מרוככת זו נמצאת גם בשירו של יהודה עמיחי (מתוך 'מלון הורי', חלק 4): "אָבִי הָיָה אֱלֹהִים וְלֹא יָדַע. הוּא נָתַן לִי / אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לֹא בָּרַעַם וְלֹא בַּזַּעַם, לֹא בָּאֵשׁ וְלֹא בֶּעָנָן / אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת, / וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר / בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר, / לֹא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לֹא תִּשָּׂא, לֹא לַשָּׁוְא, / אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי, / לֹא תִּגְנֹב, לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוֹת / עַל רֹאשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ / עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה... 

הקב"ה המתגלה מתוך 'קדושים תהיו כי קדוש אני' נוהג לטעמי כאביו של יהודה עמיחי. הקדושה שלו היא קשר – לא ברעם ולא בזעם אלא ברכות ובאהבה. את הפרשה הזו צריך אולי לקרוא עם פנס או זכוכית מגדלת ועם סבלנות, אבל המאמץ כדאי.